חלק גדול מהדיכאון אצלי נסב סביב שאלת הרוע. הרוע הפרטי בחיי והרוע באופן כללי בעולם. הייתי בכעס גדול כלפי אלוקים. לא היתה לי שאלה לגבי עצם קיומו אבל הייתי מתוסכלת מאד מהנהגתו. כלפי חוץ המשכתי לקיים מצוות. בפנים, הייתי שבורה. הפסקתי להתפלל, לברך ועוד כל מיני דברים. מרדתי.
הייתי אומללה מאד.
יום אחד, מתוך כל הכאב הזה, החלטתי שאני חייבת לעצמי להיות אמתית לגמרי. אם אני רוצה להמשיך לשים את האצבע על כל כאב וכאב בעולם, עלי גם לציין כל דבר טוב. אחרת, אני לא אהיה הוגנת. אני זוכרת את הפעם הראשונה שיישמתי את התובנה הזאת: רצתי לרכבת כדי להגיע בזמן לעבודה – ותפסתי אותה. לחשתי ‘תודה’. הצטרפה אליה עוד תודה, ועוד אחת, ועוד אחת. לאט ובסבלנות, התודות האלה בונות מאז את בניין אישיותי, ההולכת ומתרפאה.
3 תגובות בנושא “עוד קצת אמת”