ביום בהיר לפני שנתיים, ישבתי לי בבית קפה, עם מצב רוח לא כל-כך בהיר. לפתע, נכנסה יונה ומאותו הרגע הפכה לאסירה של בית הקפה. היא ניסתה לצאת החוצה אבל לא יכלה למצוא את דרכה, והתנגשה בכוח על חלון הראווה. קמתי ממקומי וניסיתי להושיט לה עזרה.
ניסיתי לעזור ליונה פצועה.
לקחתי אותה בשתי ידיי
והנחתי אותה על מקום שהיה נראה לי יחסית בטוח בשבילה.
היא הייתה בחיים
אבל בגלל פציעתה,
חולשתה,
ואולי הפחד שלה,
היא סירבה
– או פשוט לא יכלה –
לזוז או להתרומם.
היא הייתה בחיים
אבל עצמה את עיניה
וזה היה מחזה עצוב כל-כך
ואני רציתי לעזור לה – מאד.
יתכן ובאותה היונה
ראיתי –
את עצמי.
אייר תשע”ח – אפריל 2018
את אלופה ! גאה בך מאוד שקמת מזה.
מילים פשוטות עמוקות כל כך .
תודה
יקרה, קיבלת מקום מיוחד בליבי: כתבת את התגובה הראשונה בבלוג שלי! זה ממש חימם את ליבי וריגש אותי ואני מודה לך על הדברים שכתבת 💕. כל הטוב!