גל

עוברים עלי ימים לא פשוטים.

החיים פתאום לא מאד סימפטיים.

עדיין יש טוב ויש ברכה.

אבל יש גם כאב ודאגה.


הנפש עייפה

מכל העומס

שכרגע

מונח עליה.


אני בוכה יותר.

מסתגרת יותר.


ואני מבוהלת.


אבל אני זוכרת: זה גל.

הוא יעבור.


ושוב יהיה טוב.


זה שריר שאני מאמנת וכל הזמן מחזקת, מאז שהבראתי. לזכור שזה גל.

לתת לו לשטוף אותי – כשאין לי עוד ברירה אחרת.

ולחכות שהוא יחזיר אותי לחוף מבטחים. תכף. בעזרת ה'.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: