דיכאון. מחשבות קשות כל-כך. תקופה קשה מנשוא. ואין. מי. שיודע.
הבעל בשיחה עם ההורים שלו. הם שואלים אותו מה שלומי. הוא עונה שהכל בסדר, ברוך ה’. חברה שולחת הודעה. אני מתעלמת. אין לי כל יכולת להתייחס. החברה לא יודעת – וגם לא תדע כנראה – מה עובר עליי. אני ממש לא יכולה לקום מהמיטה. אז אני לא מגיעה לחתונה ההיא. כולם ישמעו שלא הרגשתי טוב – וינחשו תחילת הריון או וירוס כלשהו.
ואולי היום דווקא מצאתי כוחות. התלבשתי. התאפרתי. יצאתי לגינה ואני מפטפטת עם אימא אחרת. אנחנו מדברות על כל מיני נושאים. ורק העיקר, מה שבאמת מעסיק אותי יומם וליל – נשאר מושתק היטב.
לרוב, אם משהי תספר לכן שהיא עברה דיכאון, זה יהיה בשלון עבר. היא בדיעבד תספר לכן שלפני כך וכך שנים זה קרה גם לה. בהווה, תוך כדי הדיכאון עצמו, הנטייה בדרך כלל היא – להסתיר. שכמה שפחות אנשים ידעו, אם בכלל.
האמת היא שבדור כמו הדור שלנו – דור כל-כך פתוח ומכיל – זה קצת מפתיע. איך דיכאון עדיין מהווה נושא טאבו? ולמה, כשהדברים שאנחנו זקוקות להם הכי הרבה הן אוזן קשבת וכתף להניח עליה את הראש, אנחנו לרוב נעדיף לשתוק – במקום לשתף ולקבל תמיכה?
בתור אדם כנה ותקשורתי, שנפתח יחסית בקלות, ומאד מבין את החשיבות לשתף ולפנות לעזרה, מצאתי פעם אחר פעם שבהקשר של הדיכאון, מדובר בדבר לא קל בעליל.
בפוסט הזה, ננסה להסביר – לעצמינו, קודם כל, ואז אולי גם לסובבים אותנו – למה אנחנו כל-כך הרבה פעמים בוחרות לשמור בבטן את מה שאנחנו עוברות. נעבור על הסיבות השונות של ההסתרה הזאת. חלקן פשוטות ומובנות מאליהן – אבל אתן תראו שקיימים גם מניעים די מתוחכמים ומפתיעים 🙂
#1 מבוכה
הסיבה הפשוטה והגלויה ביותר היא שדיכאון הוא נושא מביך. אנחנו חיים בחברה שאוהבת עשייה, יצירה, מימוש עצמי והצלחה. כשאני חווה בדיכאון ומבלה שעות וימים במיטה, אני רחוקה 180 מעלות מהאידאל הזה. זה נראה חריג, זה מרגיש שגוי, זה לא נעים.
וזה כמובן בלי לדבר על חוסר המודעות שעדיין קיים בנושא הדיכאון בחלקים מסוימים מהאוכלוסיה. כשדיכאון הוא דבר שנתפס כדבר חריג מאד, קשה עד בלתי אפשרי לדבר עליו.
#2 פחד מתגובות לא מוצלחות (בעיקר אם כבר נכווינו בעבר)
לספר על הדיכאון, זה לחשוף מהדבר היקר והעדין ביותר שיש לנו – הנפש שלנו. כדי לדבר על הנושא הזה, אנחנו נדרשות להסיר הרבה מההגנות שאנחנו עוטות סביבנו. מכיוון שההסרה הזאת הופכת אנחנו להרבה יותר פגיעות, אנחנו קודם כל צריכות לענות לעצמינו לשאלה הבאה: עד כמה המהלך הזה שווה לי בעצם?
האם יבינו אותי או שחלילה ארגיש ששופטים אותי? האם ידעו לכבד את גבולות הגזרה של מה שאני מוכנה לשתף – או שינסו לדלות מידע מעבר למה שמתאים לי לספר? האם יתנו לי תחושה טובה ויפרגנו לי על האומץ להיפתח? או שאצא מהשיחה עם תחושה חמוצה שהיה עדיף לשמור את הכל לעצמי?
בסופו של דבר, בכל שיתוף קיים סיכון מסוים. אם בעבר, שיתפנו וזכינו לתגובות אוהבות ומחזקות, כנראה שיהיה לנו יותר קל לספר גם עכשיו. ולהיפך, אם יצא לנו לנסות לפתוח את הלב ובמקום עידוד – נתקלנו בתגובות מחלישות – כנראה שיהיה לנו יותר קשה לגייס את הכוחות ואת האומץ לנסות שוב.
#3 הגנה על הקרובים שלנו
אך טבעי שבעיתות מצוקה נחפש מקלט אצל הקרובים שלנו. מצד שני, לרוב, המעורבות הרגשית של קרובינו גבוהה יותר מאשר זאת של אנשים אחרים. מה אומר שהם עלולים לכאוב את כאבנו ולחלוק את צערנו ביתר שאת.
ואנחנו? אנחנו אוהבים אותם, את בני המשפחה שלנו. אנחנו דואגים להם (במיוחד אם הם כבר מבוגרים). אנחנו לא רוצים שלצער או להדאיג אותם. אנחנו לא רוצים שהם יסבלו. אז במקרים רבים – אנחנו נעדיף לשתוק כדי להגן עליהם.
זה עלול לקרות גם מול אנשים אחרים שמתמודדים בעצמם עם כל מיני דברים. יתכן שבעיתוי אחר כן היינו מרשים לעצמם לשתף אותם. אבל כעת, כשהם בעצמם כבר כל-כך עסוקים עם הקשיים של עצמם, איך נוסיף להם עוד דאגה וצער עם הצרות שלנו? גם כאן, הרבה פעמים אנחנו נבחר לשמור בלב, העיקר שלא נעמיס על האחרים.
#4 שמירה על כמה שיותר חלקים בריאים בחיים שלנו
הדיכאון אצלי התנהל לפי מחזוריות די קבועה. זה הלך בערך ככה: יומיים-שלושה קשים עד מאד, לאחר מכן איזושהי התאוששות ולבסוף יומיים-שלושה של חיים רגילים – עד הנפילה הבאה. באותה התקופה הייתי סטודנטית ועבדתי במשמרות בחלק מהשבוע. קרה שהדיכאון היה כל-כך חזק שנאלצתי לחפש מחליף. אבל לרוב, איכשהו, הצלחתי להגיע לעבודה.
בדיעבד, אני חושבת שאם לא הייתה לי העבודה הזאת, מצבי היה עגום עוד יותר. העבודה יצרה עבורי מסגרת ומחויבות ששמרו על החלקים הבריאים שעוד היו בתוכי. זה אילץ אותי לקום בבוקר, להתארגן, לשים חיוך על הפנים ולתפקד ברמה גבוהה. מכיוון שבעבודה לא היו מודעים למה שאני עוברת, התייחסו אלי כאל מישהי לגמרי בריאה.
אמנם ההסתרה גרמה לי לנהל סוג של חיים כפולים, אבל מבחינה מסוימת, היא גם עזרה לי. בזכותה הצלחתי להישאר מחוברת, ולו בחלק מהזמן, לדברים יקרים כגון תחושת אחריות, עשייה ואינטרקציה עם אנשים אחרים.
#5 תקווה
כשאני מנתחת את התקופה ההיא, שהייתי בדיכאון, אני מגלה שההסתרה הייתה קשורה גם לדבר מפתיע – תקווה. תקווה זעירה ביותר, מכוסה בשכבות על גבי שכבות של ייאוש ופחד, עד כי ברוב רובו של הזמן, לא ניתן היה להבחין בה. אבל אם נשארתי בחיים, סימן שהיא לא חדלה אף פעם לגמרי מלהתקיים.
נקודת התקווה הזאת לחשה לי שכשכל זה יעבור, יהיו לי חיים אחרים, חיים רגילים, חיים טובים. וכמה שזה יישמע פרדוקסלי, ניצוץ האמונה הזה גם מנע ממני – לשתף את הסביבה.
למרות המצוקה האדירה, אכן פה ושם התנגבה איזושהי מחשבה על העתיד. לעיתים רחוקות הצלחתי לדמיין את הימים שעוד יבואו אחרי הדיכאון. התמונות המעודדות האלה – שמדי פעם ניצחו את הייאוש שלי – גרמו לי לרצות שיהיה לי מקום שאליו אוכל לחזור. מקום שבו אוכל לנהל קשרים רגילים ולהרגיש שאני יכולה להתנהג בטביעות, בלי חשש שהאנשים יחשבו על הסיפור שלי כל פעם שהם יראו אותי.
כן, כן, הסתרתי גם… למען העתיד. כי איפשהו, בפנים-בפנים – עדיין פעמה בליבי מעט תקווה.
ועם כל זה…
קשה לדבר על דיכאון. כי זה אישי. כי זה יכול להיות מביך. כי אנחנו חוששים מאיך יגיבו. כי אנחנו רוצים לשמור על היקרים לנו. וכי ההסתרה מאפשרת לנו לשמור על פיסות של חיים נורמליים – וגם על מימד של תקווה.
קשה לדבר על דיכאון. ועדיין – אני ממש רוצה לעודד כן לנסות למצוא את הדרך לספר. כי זה דבר שיכול לחולל שינוי עצום בהתמודדות שלנו. ❤
שיחה טובה מביאה להקלה גדולה. היא משחררת אותנו, גם אם באופן חלקי, מהכובד הגדול של ההסתרה (התסרה כידוע גוזלת מאיתנו המון אנרגיות). לפעמים, כשאנשים יודעים, הם גם יכולים לעזור לנו בכל מיני מישורים – מעידוד לאורך הדרך ועד לסיוע טכני או כספי. אפשר לספר את הכל לאדם אחד. ואפשר לפצל חלקי מידע בין אנשים שונים. העיקר שנצליח להקיף את עצמינו בתמיכה שאנחנו זקוקות לה כל-כך.
ואולי, את מסתכלת סביב – ולא רואה שום כתובת אפשרית… אם זה המקרה, בבקשה אל תתייאשי. גם לי לא היה קל למצוא את האנשים הטובים ששיתפתי בסיפור שלי או בחלקים ממנו. אבל בסופו של דבר הם הופיעו ועזרו לי להתקדם מתחנה לתחנה, עד שיצאתי מהחושך. העולם גדול ורחב ואני ממש מאמינה שיש מי שרוצה לשמוע אותך, להיות כאן בשבילך ולעזור לך!
הפוסט הזה עשה לך טוב בלב? קיבלת ממנו כוח או הבנה חדשה? ממש אשמח לקרוא אותך בתגובות, כאן למטה! את מכירה משהי שהפוסט הזה יכול לתרום לה? בבקשה, תשלחי לה קישור לעמוד הזה ❤
פוסטים קשורים: עשה ואל תעשה – איך להגיב למשהי שמשתפת שהיא מתמודדת עם דיכאון; מה עושים עם הבדידות הזאת?
תודה קמה! מחכה כבר לקרוא את ההמשך 😊
הפוסט שלך חידש לי דברים שלא חשבתי עליהם, ובעיקר נתן לי תקווה!
הי מירי! תודה רבה רבה. כמה משמח לקרוא. עודדת וחיזקת 🤗
גם עוד סיבה שמונעת ממני לשתף זה שהשיתוף הוא ממש הכרה בדיכאון, חותמת. ואני עוד רוצה להאמין שזה סתם מצב רוח רע… יש הבדל בין להגיד לעצמי שאני בדיכאון לבין להגיד את זה למישהו אחר.
ואני רוצה להגיד לך שאחרי שקראתי את הפוסט הזה, כתבתי מכתב לבעלי, תיארתי לו מה אני מרגישה והשתמשתי במילים פשוטות, דיכאון… זה מה שזה. הוא הרי רואה שאין לי מצב רוח, יודע כמה מעט אני אוכלת וכמה הרבה ישנה… הוא רואה אותי בוכה בלי סיבה, אני לא מגנה עליו בזה שאני מסתירה ממנו, רק מדאיגה אותו יותר. הוא פחד מהמכתב שלי, אבל אחרי שקרא הוא אמר שמרגיש הקלה, טוב לתת לדברים שם וטוב שיש שותף במסע הזה והוא איתי, אני לא צריכה לבזבז אנרגיות על הצגה שהכל בסדר שגם ככה לא הייתה מאוד מוצלחת…
אז תודה גם על זה
מירי יקרה,
תודה רבה רבה על מה שכתבת! נתת לי עוד זווית ראייה. בהתחלה חשבתי לעדכן את הפוסט ולהוסיף את הסיבה שהבאת. אבל כתבת כל-כך קולע שראיתי שאין לי מה להוסיף. אז אני משאירה את זה ככה, בתגובות 🙏
יקרה. קראתי את ההמשך והתמלאתי שמחה, עצב ותקווה ביחד.
שמחה – על כך שהדברים שכתבתי פגשו אותך ועזרו לך לתקשר את מצבך לבעלך.
עצב – על כך שאת נתונה עכשיו בקושי ושאת סובלת. הלב שלי באמת התכווץ בשבילך 😔
תקווה – כי אני מאמינה מאד מאד בכוח שלנו להתרומם. הגעת לאיזושהי נקודה לא פשוטה בחייך, אבל זאת רק נקודה, ושפע של טוב עוד מחכה לך.
מתפללת שביחד תעברו את המשבר הזה במהרה ממש, ושתצאו ממנו מחוזקים ומאושרים לעין שיעור.
באהבה רבה,
קמה