למה אנחנו נוטות לשמור את זה בסוד? (חלק 1)

דיכאון.

מחשבות קשות ממלאות אותך. את כאובה.

מדממת.

ואין מי שיודע.

בעלך בשיחה עם ההורים שלו. הם שואלים אותו מה שלומך. הוא עונה שהכל בסדר, ברוך ה'.

חברה שולחת הודעה. את מתעלמת. אין לך, פשוט אין לך, יכולת להתייחס. החברה לא תדע מה עובר עלייך.

הסבל כבד מדי. היום את ממש לא יכולה לקום. את לא מגיעה לחתונה ההיא. כולם ישמעו ש'לא הרגשת טוב' – וינחשו תחילת הריון או וירוס כלשהו.

היום, דווקא מצאת כוחות. התלבשת. התאפרת. יצאת לגינה ואת מפטפטת עם אימא אחרת. אתן מדברות על כל מיני נושאים. ורק העיקר – נשמט מהשיחה.


לרוב, אם תשמעו על מישהי שהיא עברה דיכאון, זה יהיה בשלון עבר. היא בדיעבד תספר לכן שלפני כך וכך שנים זה קרה גם לה. בהווה, תוך כדי הדיכאון עצמו, הנטייה בדרך כלל היא – להסתיר. שכמה שפחות אנשים ידעו, אם בכלל.

האמת היא שבדור כמו הדור שלנו – דור כל-כך פתוח ומכיל – זה קצת מפתיע. איך דיכאון עדיין מהווה נושא טאבו? ולמה, כשהדברים שאנחנו זקוקות להם הכי הרבה הן אוזן קשבת וכתף להניח עליה את הראש, אנחנו לרוב נעדיף לשתוק – במקום לשתף ולקבל תמיכה?

בתור אדם כנה ותקשורתי, שנפתח יחסית בקלות, ומאד מבין את החשיבות לשתף ולפנות לעזרה, מצאתי פעם אחר פעם שבהקשר של הדיכאון, מדובר בדבר לא קל בעליל.

בפוסט הזה, אני רוצה לפרט את הסיבות שגורמות לכך שכל-כך קשה לשתף אחרים בנוגע לדיכאון ולהסביר – לעצמינו, קודם כל, וגם לסובבים אותנו – למה אנחנו כל-כף הרבה פעמים בוחרות לשמור בבטן את מה שאנחנו עוברות.

(אם את מכירה מישהי שסובלת מדיכאון ואת רוצה להיות כאן בשבילה, הפוסט הזה גם בשבילך. תוכלי להבין יותר טוב את המקום של חברתך, בתך או אחותך, ומתוך זה לאמץ רפרטואר של תגובות תומכות שיתוף).

כשהתבוננתי במניעי ההסתרה שיכולים לנהל אותנו, גיליתי שאפשר לחלק אותם לשתי קטגוריות:

  • הסתרה לכתחילה (עליה נדבר בפוסט הזה) – הסתרה שנובעת הרבה פעמים מרגשות שליליים (כגון מבוכה), אבל לא רק. לפעמים היא מונעת דווקא ממניעים מאד בריאים (!), כפי שנגלה תכף.
  • הסתרה בדיעבד (עליה נדבר בפוסט הבא) – הסתרה שמונעת מחשש מתגובות מזיקות. זוהי שתיקה שאנחנו לרוב נסגל לעצמינו אחרי שניסינו לשתף – ולא כל-כך הלך לנו.

הסתרה לכתחילה

בין הסיבות שיכולות לגרום לנו להסתיר את הקושי הנפשי בו אנחנו נתונות, אפשר למנות:

  • מבוכה
  • שמירה על כמה שיותר חלקים בריאים בחיים שלנו
  • תקווה (כן, כן 🙂)
  • רצון להגן על הקרובים לנו

מבוכה

הסיבה הפשוטה והגלויה ביותר היא שדיכאון הוא נושא מביך. אנחנו חיים בחברה שאוהבת עשייה, יצירה, השגיות. כשאני חווה בדיכאון ומבלה שעות וימים במיטה, אני רחוקה 180 מעלות מהאידאל הזה. זה נראה חריג, זה מרגיש שגוי, זה לא נעים.


שמירה על כמה שיותר חלקים בריאים בחיים שלנו

הדיכאון אצלי התנהל לפי מחזוריות די קבועה. זה הלך בערך ככה: יומיים-שלושה קשים עד מאד, לאחר מכן איזושהי התרוממות ולבסוף יומיים-שלושה של חיים רגילים – עד הנפילה הבאה. באותה התקופה הייתי סטודנטית ועבדתי במשמרות בחלק מהימים. קרה שהדיכאון היה כל-כך חזק שנאלצתי לחפש מחליף, אבל לרוב, איכשהו, הצלחתי להגיע לעבודה.

בדיעבד, אני חושבת שאם לא הייתה לי העבודה הזאת, מצבי היה עגום עוד יותר. העבודה יצרה עבורי מסגרת ומחויבות ששמרו על החלקים הבריאים שעוד היו בתוכי.

זאת ועוד: מכיוון שבעבודה לא היו מודעים למה שאני עוברת, התייחסו אלי כמישהי לגמרי בריאה – דבר שחיזק את אותם הצדדים הבריאים שבי.

אם הייתי מגלה למנהלת ולקולגות שלי את מה שפוקד אותי בזמנים שאני לא נמצאת בעבודה, סביר להניח שכל דינמיקה בינינו הייתה משתנה, דבר שמן הסתם לא היה משחק לטובת הבריאות הנפשית שלי. במילים אחרות: ההסתרה שמרה על חלקים מסוימים ממני מפני הדיכאון.


תקווה

כל עוד אני בחיים, ישנה בתוכי איזושהי נקודה של תקווה – קטנה ככל שתהיה. תקווה שאומרת שכשכל זה יעבור, יהיו לי חיים אחרים, חיים רגילים, חיים טובים. נכון, בדיכאון, התקווה הזאת מכוסה בכל-כך הרבה חושך שקשה ביותר לראות אותה. ועם זאת: היא קיימת.

יישמע אולי מפתיע, אבל בהבנה שלי, התקווה הזעירה הזאת – מונעת מאתנו לשתף את הסביבה!

אני מסבירה: למרות המצוקה האדירה, פה ושם מתנגבת איזושהי מחשבה על העתיד. יוצא לי לדמיין את הימים שעוד יבואו כשכל התקופה הנוראה הזאת תיגמר. בהקשר הזה, אני רוצה שיהיה לי מקום שאליו אוכל לחזור. מקום שבו אוכל לנהל קשרים רגילים ולהרגיש שאני יכולה להתנהג בטביעות, בלי חשש שהאנשים יחשבו על הסיפור שלי כל פעם שהם יראו אותי.

אם כן, אני מסתירה… למען העתיד! אני מסתירה כי איפשהו בלב – נותרה בי תקווה.


הגנה על הקרובים לנו

אך טבעי שבעתות מצוקה נחפש מקלט בליבותיהם של הקרובים שלנו: אימא, אבא, אחות, אח, סבא, סבתא, דוד או דודה.

מצד שני, לרוב המעורבות הרגשית של קרובינו גבוהה יותר מאשר זאת של אנשים אחרים. מתוך כך, הם כואבים יותר את כאבנו וחולקים יותר את צערנו.

ואנחנו? אנחנו אוהבות אותם. אנחנו דואגות להם (זה נכון עוד יותר אם הם מבוגרים). אנחנו לא רוצות שהם יסבלו ולכן, במקרים רבים, אנחנו נעדיף לשתוק על מנת להגן עליהם.


סיכום ביניים

דיכאון מביא אתו הרבה מאד בדידות, כשחלק משמעותי ממנה נובע מהקושי לשתף אחרים במצבנו. הרבה פעמים זהו קושי שנובע ממבוכה, אך לא תמיד – ולעתים אנחנו בוחרות להסתיר את הדברים מאנשים מסוימים בגלל שאנחנו מזהות שבאופן הזה אנחנו נעלה את הסיכויים שלנו לעתיד בריא יותר.

בפוסט הבא, נדבר על תגובות מאחרים שעלולות לחסום אותנו מלשתף. מדובר בתגובות שמעלות בנו חשש – בין אם אנחנו מנחשות שהן תחלישו אותנו ובין אם נתקלנו בהן בפועל בחיינו והן לא עשו לנו טוב. נבין יותר לעומק למה אנחנו כל-כך זהירות כשמדובר בשיתוף. הבנה זו חשובה כי היא יכולה לכוון אותנו למקומות של שיתוף נכונים ומקדמים עבורנו.

בסוף הפוסט יהיו טיפים להתנהגות תומכת שיתוף, עבור מי שמכירה משהי במצוקה וחפצה להיות לה לאוזן קשבת ❤.


הפוסט הזה חידש או עזר לך? את מוזמנת לכתוב לי בתגובות, אשמח מאד לקרוא. את מכירה משהי שהפוסט הזה יכול לתרום לה? שתפי ❤

6 תגובות בנושא “למה אנחנו נוטות לשמור את זה בסוד? (חלק 1)

  1. תודה קמה! מחכה כבר לקרוא את ההמשך 😊
    הפוסט שלך חידש לי דברים שלא חשבתי עליהם, ובעיקר נתן לי תקווה!

    1. גם עוד סיבה שמונעת ממני לשתף זה שהשיתוף הוא ממש הכרה בדיכאון, חותמת. ואני עוד רוצה להאמין שזה סתם מצב רוח רע… יש הבדל בין להגיד לעצמי שאני בדיכאון לבין להגיד את זה למישהו אחר.

      ואני רוצה להגיד לך שאחרי שקראתי את הפוסט הזה, כתבתי מכתב לבעלי, תיארתי לו מה אני מרגישה והשתמשתי במילים פשוטות, דיכאון… זה מה שזה. הוא הרי רואה שאין לי מצב רוח, יודע כמה מעט אני אוכלת וכמה הרבה ישנה… הוא רואה אותי בוכה בלי סיבה, אני לא מגנה עליו בזה שאני מסתירה ממנו, רק מדאיגה אותו יותר. הוא פחד מהמכתב שלי, אבל אחרי שקרא הוא אמר שמרגיש הקלה, טוב לתת לדברים שם וטוב שיש שותף במסע הזה והוא איתי, אני לא צריכה לבזבז אנרגיות על הצגה שהכל בסדר שגם ככה לא הייתה מאוד מוצלחת…
      אז תודה גם על זה

      1. מירי יקרה,

        תודה רבה רבה על מה שכתבת! נתת לי עוד זווית ראייה. בהתחלה חשבתי לעדכן את הפוסט ולהוסיף את הסיבה שהבאת. אבל כתבת כל-כך קולע שראיתי שאין לי מה להוסיף. אז אני משאירה את זה ככה, בתגובות 🙏

        יקרה. קראתי את ההמשך והתמלאתי שמחה, עצב ותקווה ביחד.

        שמחה – על כך שהדברים שכתבתי פגשו אותך ועזרו לך לתקשר את מצבך לבעלך.
        עצב – על כך שאת נתונה עכשיו בקושי ושאת סובלת. הלב שלי באמת התכווץ בשבילך 😔
        תקווה – כי אני מאמינה מאד מאד בכוח שלנו להתרומם. הגעת לאיזושהי נקודה לא פשוטה בחייך, אבל זאת רק נקודה, ושפע של טוב עוד מחכה לך.

        מתפללת שביחד תעברו את המשבר הזה במהרה ממש, ושתצאו ממנו מחוזקים ומאושרים לעין שיעור.

        באהבה רבה,

        קמה

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: