למה אנחנו נוטות לשמור את זה בסוד? (חלק 2)

דיכאון מביא אתו שלל דברים כואבים – והבדידות היא אחד מהם. אנחנו מרגישות בודדות מאד, בין השאר בגלל ההסתרה שאנחנו מסגלות לעצמינו בכל מיני מצבים.

מה מביא אותנו להסתיר את מה שעובר עלינו? בפוסט הקודם, דיברנו על קטגוריה ראשונה של הסתרה: הסתרה שהיא לכתחילה. ראינו איך מניעים כגון מבוכה, רצון להגן על הזולת או אפילו תקווה עשויים לגרום לנו לשמור את הכל לעצמינו.

בפוסט הזה נדבר על קטגוריה חדשה של גורמי הסתרה: הסתרה שהיא בדיעבד. מדובר בהסתרה שנובעת מהפחד שהתגובה שנקבל תפגע בנו יותר ממה שהיא תסייע לנו.

מטרת הפוסט היא להסביר – לעצמינו, קודם כל, וגם לסובבים אותנו – איך הסתרה הופכת כמעט תמיד לברירת המחדל עבור מי שסובלת מדיכאון.

את מכירה מישהי שמתמודדת עם דיכאון ואת רוצה להיות כאן בשבילה? הפוסט הזה גם בשבילך. תוכלי להבין יותר לעומק את המקום שלה וללמוד אלו סוגי תגובה עשויים לעזור לה (ומאלו סוגי תגובה כדאי להימנע).


הסתרה בדיעבד

על-ידי שיתוף אנחנו מרוויחות אפשרות לקבל שני דברים מדהימים, שתי תרופות לכאבים שלנו:

  • ההרגשה שאנחנו חשובים בעיני השני. שיש לנו מקום בליבו. שאכפת לו ממני.
  • ההרגשה שמבינים אותנו.

ההרגשות האלה מעניקות לנו המון. המון! וזה עוד לפני העזרה הטכנית או העצות הטובות שאפשר להרוויח משיחה טובה. הקטע הוא – שלא כל השיתופים ולא כל השיחות מובילים להקלה.

כל שיחה היא למעשה פרי של כמה גורמים: מי היו המשתתפים, כמה זמן ופניות היו להם, באיזו רמת פרטיות הם היו ומה היה טיב ה'אנרגיה' ביניהם ('good vibes' או משהו פחות טוב…). יוצא מכל זה ששיחות טובות הן למעשה מוצר די נדיר.

נניח שהצלחתי להתגבר על אי הנעימות, על המבוכה, על הבושה. תפסתי או יצרתי הזדמנות, וניסיתי לשתף חברה. האם השיחה הזאת תהיה מועילה? האם היא תביא להקלה? לעתים כן. אבל למרבה הצער, לא בהכרח.

לצד השיחות הברוכות להן זכיתי לאורך השנים, יצא לי גם לא פעם לחוות ניסיונות 'כושלים' של שיתוף. המכנה המשותף ביניהם היה ההרגשה שהרגשתי בסוף: תחושה לא פשוטה ש'בזבזתי' משהו אישי. שהיה מוטב לשתוק ולשמור לעצמי.

אלו סוגי תגובה עלולים להיתפס כתגובות מחלישות? פירוט ברשימה הבאה:

  • חוסר דיסקרטיות
  • תגובות חוקרות
  • אי יכולת של השני לשמוע
  • ריצה לפתרונות
  • מעבר לנושא אחר
  • שיתוף ללא המשך

נרחיב כעת על כל אחת מהן. (עבור מי שמכירה משהי בדיכאון וחפצה להיות כאן בשבילה, הוספתי בסוף כל קטע הצעה להתנהגות תומכת שיתוף).


לאן מה שאני מספרת יגיע?

החשש המובהק ביותר קשור למידת הדיסקרטיות של מי שעומדת מולי. האם היא תדע לשמור את זה לעצמה? או שמא יש סיכון שהמידע שאני מוסרת בידיה יעבור הלאה? במקרה שאני משתפת כמה חברות בנפרד, האם יש מצב שהן תדברו על זה אחר-כך ביחד?

לפעמים החשש הוא אפילו ביחס לאדם אותו שיתפנו. אנחנו מוכנות לשתף משהו ברגע מסוים, אבל לא מעוניינות שיזכירו לנו את הדברים האלה בעתיד. אנחנו רוצות לשמור על הזכות לנהל בעצמינו עת המידע ששיתפנו, בלי שהוא יום אחד יצוף לנו בחזרה על-ידי בת שיחתנו.

תגובה תומכת שיתוף: להגיד מפורשות שמה שנאמר יישאר ביניכן, ולהקפיד על כך.


תגובות חוקרות

אין באמת אפשרות לנבא מראש איזה סוג שיחה יתפתח. אין ביטחון שנקבל תמיד תגובות בונות ומועילות. מתוך כך, כשאנחנו מספרות משהו אישי ופנימי, אנחנו בדרך כלל עושות את זה בצורה זהירה. צעד ועוד צעד. אנחנו מתרשמות ממידת ההקשבה, מהשדר שמשודר לנו, ולפי זה אנחנו מחליטות האם לתת עוד פרטים, האם להעמיק עוד בסיפור – או לא.

שיתוף הוא דבר עדין ודינמי. יש לו את הקצב שלו. אם מי שמולנו מנסה לדלות עוד מידע, בעוד שאנחנו טרם החלטתנו אם זה מתאים לנו, נוצרת אצלנו הרגשה לא נעימה. אנחנו עלולות לחוש בלבול ולא לדעת איך להגיב. לא לענות? כן לענות? לשמור על הפרטיות שלנו? או להסכים לתת תשובה כדי לא לייבש את החברה?

לא משנה מה אנחנו מחליטות בפועל, לשתף עוד או לא, מה שחשוב – זה שאנחנו חשות שהקצב האישי שלנו לא קיבל את מקומו. שאנחנו – שנמצאות כעת במצוקה – לא באמת קיבלנו מקום. התחושה הזאת מפריעה ויכולה לעכב את המשך השיתוף.

תגובה תומכת שיתוף: להסתפק במידע שהועלה, בלי לבקש פרטים נוספים. (אפשר לשאול שאלה על מנת להבין יותר טוב את מה שנאמר).


אי יכולת של השני לשמוע

ישבתי עם חברה יקרה, שחשבתי שאוכל לחלוק אתה קצת מהקושי שאני עוברת. כמה מילים מצדי, ואני רואה את הבעת פניה נסגרת, כאומרת לי "עצרי, אני לא יכולה להכיל את מה שאת מספרת. אני באמת מצטערת, אבל אני לא יכולה להיות כאן בשבילך בדבר הזה."

לא מספיק שהפה יהיה מוכן לדבר… צריך גם שתהיה אוזן נכונה להקשיב. דובר רבות על ניצולי השואה, שאחרי המלחמה – שתקו. בהתחלה חשבו שזה נבע מעוצמת הטראומה, שלא אפשרה להם להיפתח לאיש. היום יודעים שהרבה מהם דווקא ניסו לספר. ונתקלו בהעדר הקשבה. תופעה דומה קיימת בהקשר של דיכאון: לא רבים הם האנשים שמסוגלים לשמוע.

למה זה? לפעמים זה נובע מחשש להצטרך לתמוך בצורה מסיבית במישהי שאיבדה מעצמאותה הרגשית. לפעמים זה קשור לאיזשהו פחד לא רציונלי להידבק בדיכאון. יש מקרים שזה יושב על סיבה אישית נסתרת מעינינו. והרבה פעמים – זה בגלל שפשוט כואב מדי לאחרים להיחשף לניסיון שלנו. קשה מאד להכיל סבל. גם כשהוא של מישהו אחר.

כך או כך, קרובי משפחה או חברים לא תמיד יכולים ללוות אותנו בעיצומו של קושי נפשי גדול. זאת סיטואציה כואבת בפני עצמה בה אנחנו רוצות לשתף, אבל לא מצליחות למצוא למי. (זאת מן הסתם אחת הסיבות שיש כל-כך הרבה מטפלים… וגם שעולה כל-כך יקר להיפגש אתם).

תגובה תומכת שיתוף: לשדר הקשבה, עניין ורצון לתמוך.


ריצה לפתרונות

"חכי, חכי רגע. תהיי איתי, בבקשה. את מסכימה…? סיפרתי לך את כל זה כי אני בעצם מחפשת שלושה דברים פשוטים: הבנה. אמון. תקווה.

תגידי לי בבקשה שאני מסוגלת לצלוח את המשבר הזה. תזכירי לי שאני טובה, למראות כל מה שאני עוברת. כרגע, זה מה שחיוני בשבילי. זה מה שבאמת עשוי לעזור לי! אחר-כך, אם יהיה צורך עדיין, נעשה מקום גם לפרטים המעשיים – עצה, מרשם או הפניה לגורם כזה או אחר."

הקושי הגדול לראות את האחר בסבלו מוביל הרבה פעמים לרפלקס של 'ריצה לפתרונות'. הצד השני רוצה לעזור. באמת ובתמים. ולכן הוא מחפש דרך להעלים את הבעיות. לתקן את המצב. הרבה פעמים הרציונל הוא כזה: 'אם היא רק תעשה את מה שאני אומרת לה, היא כבר תרגיש יותר טוב'.

בחוויה שלי, החיים כל-כך גדולים, כל-כך סבוכים, כל-כך עדינים שזה כמעט בלתי אפשרי לתקן את הבעיות של השני או לסדר לו את החיים במקומו. אז מה כן? אפשר ורצוי להיות כאן. להוות כתובת. להשאיר את הדלת פתוחה. זה כבר ענק! והרבה פעמים זה גם הרבה יותר מלהציע פתרון.

תגובה תומכת שיתוף: הקשבה עד הסוף, עם כל הלב, בלי קפיצה לפתרונות. לזכור שעצם פעולת ההקשבה עוזרת ומעניקה המון.


מעבר לנושא אחר

מקרה א': היא שואלת מה שלומי. אני עונה שהאמת, לא כל-כך טוב ושקצת קשה לי נפשית בתקופה האחרונה. היא מגיבה שאיזו מסכנה אני, ושאדע שגם אצלה לא הכל דבש, לדוגמה זה שהיא לא ישנה לילות שלמים כבר הרבה ימים בגלל התינוקת וגם בעבודה יש מתחים ובכלל לאחרונה היא מרגישה שאין לה שום זמן לעצמה.

מקרה ב': הוא שואל מה איתי. אני עונה שדוגרי, לא כל-כך קל לי בימים אלה ושכבד לי. הוא עונה שהוא מצטער לשמוע, ומה שלום הבעל והילדים?

אין ספק, היא שיתפה בנדיבות כדי להרגיע אותי שלכל אחת יש עליות וירידות וזה טבעי. ברור לי שהוא ניסה להסיח את דעתי מדאגותיי ולהחזיר את מיקודי לדברים הטובים שיש בחיי. הכוונות טובות מאד. אני מעריכה את המניעים. אני רק מצרה על השיחה האמתית – שהתפספסה…

תגובה תומכת שיתוף: לשמוע ולנסות להבין כמה שיותר את מצוקת שעולה. בלי לנסות להקטין את צערה על-ידי מעבר לנושא אחר. לצאת מתוך נקודת הנחה שאם היא התחילה לשתף, סימן שהיא חושבת שמה שהכי יעזור לה, זה שיקשיבו לה.


שיתוף ללא המשך

בתחילת הדיכאון, כשהבנתי שמצבי לא טוב, החלטתי שאני לא יכולה לעבור את זה לבד. עברתי על רשימת אנשי הקשר בפלאפון, ושלחתי הודעה למספר מצומצם של חברות קרובות (לא קשורות אחת לשנייה). משהו במילים כאלה: "הי, אני מקווה ששלומך טוב. רציתי לשתף אותך שאני עוברת דיכאון ושזה מאד לא פשוט לי…".

המתנתי לתשובות, שהגיעו די מהר ואמרו בערך "אוי! אני מצטערת לשמוע! אני כאן אם תצטרכי משהו. רפואה שלמה!!"

חשתי הקלה שעכשיו שמצאתי את האומץ לשתף, אני אהיה הרבה פחות בודדה. התבדיתי. או שחברותיי היו עסוקות מאד, או שהן חששו להפריע לי, או שמשהו במה שעבר עלי הפחיד והרתיע אותן, או בגלל סיבה אחרת כלשהי – השיחה שיזמתי לא זכתה להמשך. הימים והשבועות עברו ולא קיבלתי לא הצעה לבוא לביקור, לא צלצול ולא הודעת "מה שלומך?". מיותר לציין שזה גרם לי לאכזבה רבה ולא עודד אותי למהר לשתף שוב.

תגובה תומכת שיתוף: לשלוח הודעה מתעניינת למחרת וכמו כן אחרי כמה שבועות. באופן כללי לנסות לגשש האם היא מעוניינת שתמשיכי לבדוק מה שלומה.


סיכום

דיכאון מביא אתו המון בדידות. בין השאר בגלל שלא קל למצוא כתובת שתהיה מוכנה ומסוגלת להכיל את מה שיש לנו לספר. ההבנה הזאת, עם כל הכאב שהיא נושאת בתוכה, גם עשויה להקל עלינו, להעניק לנו תחושה של נרמול ולרפא בנו תסכולים וכעסים.

ומאידך… דאגה בלב איש, ישיחנה 🙂. שיחה טובה יכולה להביא מזור לנפשנו הכאובה ולהעניק לנו כל-כך הרבה דברים חיוביים. זאת הסיבה לכך שאני רוצה לעודד אותך להמשיך לחפש איפה תוכלי להוציא את מה שעל לבך. בן הזוג. בת דודה. גיסה. אימא. שכנה. חברה. אימא מהגן של הילד. איש או אשת מקצוע. פורום אינטרנטי אנונימי… העולם גדול ורחב ויש מי שרוצה לשמוע אותך, להיות כאן בשבילך, לעזור לך!

אפשר לספר את הכל לדמות אחת. ואפשר לפצל חלקי מידע בין אנשים שונים. העיקר להישאר כמה שפחות בודדה עם מה שאת עוברת ולקבל כמה שיותר תמיכה.

אני זוכרת לטובה את כל האנשים הטובים ששיתפתי בסיפור שלי או בחלקים ממנו לאורך השנים. כשהייתי זקוקה לזריקת כוח או לחיבוק מכיל. לא תמיד היה לי קל למצוא אותם, אבל בסופו של דבר הם הופיעו ועזרו לי להתקדם מתחנה לתחנה, עד שיצאתי מן הכאב.


ועכשיו, אני עוברת אלייך, את שמעוניינת לתמוך במשהי שמתמודדת עם דיכאון❤. הכנתי עבורך רשימה מסכמת של התנהגויות תומכות שיתוף:

  • הענקת ביטחון בנוגע לשמירה על דיסקרטיות
  • יציאה מתוך נקודת ההנחה שמשתפים את מה שניתן לשתף; הימנעות מלבקש פרטים נוספים
  • הקשבה אמתית, עד הסוף, עם כל הלב
  • שידור אמפתיה, הזדהות והבנה של הסיטואציה
  • מתן משקל למצוקה שעולה, בלי ניסיון להקטין אותה על-ידי השוואות או מעבר לנושא אחר
  • איפוק (בלי קפיצה להצעת פתרונות)
  • הבעת אמון ותקווה ביכולת להחלים ולבנות חיים מאושרים
  • מעקב – שליחת הודעה מתעניינת, שליחת מילים טובות

הפוסט הזה עזר לך ואת רוצה לשתף אותי? תכתבי לי למטה בתגובות, אשמח מאד לקרוא! מה שקראת יכול לעזור לעוד משהי? שתפי את הדף הזה ❤

תגובה אחת על “למה אנחנו נוטות לשמור את זה בסוד? (חלק 2)

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: