בזכות כמה תמונות

יש פעמים שנקודת הפתיחה שלנו ראויה יותר לכינוי 'נקודת סגירה' –

מרוב שאין יותר מרווח נשימה, מרוב שהקלפים על הפנים, מרוב שהכל קורס.

את יודעת מה החזיק אותי, פעם אחר פעם, בזמנים האלה?


תמונות.


תמונות קטנטנות של עתיד היפותטי לחלוטין.

בתמונות האלה ראיתי את עצמי –


כותבת ספר שנותן כוחות לאלפים

מעבירה סדנאות לאנשים שזקוקים לתמיכה

יושבת עם בעלי בעוד 60 שנה, מסתכלת איתו במתיקות על כל מה שבנינו, כנגד כל הסיכויים

נטמנת באדמה, לקול הספדים על האישה המדהימה שהפכתי להיות ועל כל האור שהוספתי לעולם.


האם הדברים האלה יקרו בפועל?

אי אפשר לדעת.

אולי לא.

ואולי… כן…


אבל הסיכוי

שיום אחד אהיה האדם הזה

שהבריא, שניצח, שצלח והצליח,

ושזכה לתת, לחזק ואולי אפילו – להציל


הסיכוי הזה –

הוא מה שבסופו של דבר

נתן לי את הכוח לקום,

שוב ושוב.


זה לא היה קל כמו שזה נשמע.

ממש, ממש לא.

היו פעמים שלא חשבתי שאוכל להתרומם.

היו תהומות עמוקים ומפחידים מלתאר

היו התקפים נוראיים.


אבל איפשהו בפינה כמעט נעלמת –

האור הזעיר דלק.



ושם הייתה בחירה.



אמונה היא הרי תמיד בחירה.

אף אחד לא יכול להבטיח לך, אף פעם

ואולי יתברר שזאת הייתה אמונה כוזבת, וזה יכאב…



אז אף אחד לא הבטיח,

ועדיין, אני בחרתי,

פעם אחר פעם,

בציפורניים חשופות,

בכוחותיי האחרונים


בחרתי –

בגלל הסיכוי,

בגלל התמונות.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: