כשנקודת הפתיחה שלי הפכה לנקודת סגירה,
מרוב שלא היה יותר מרווח נשימה,
מרוב שהקלפים נהיו כולם רעים,
מרוב שהכל קורס –
את יודעת מה הדבר היחיד שהחזיק אותי?
תמונות.
תמונות קטנטנות של עתיד היפותטי לחלוטין.
בתמונות האלה ראיתי את עצמי –
כותבת ספר שנותן כוחות לאלפים,
מעבירה סדנאות לאנשים שזקוקים לתמיכה,
יושבת עם בעלי בעוד 60 שנה, מסתכלת איתו במתיקות על כל מה שבנינו, כנגד כל הסיכויים,
נטמנת באדמה, לקול הספדים שמספרים על האישה המדהימה שהפכתי להיות ועל כל האור שהוספתי לעולם.
האם הדברים האלה יקרו בפועל?
אי אפשר לדעת.
אולי לא. ואולי… כן.
אבל הסיכוי
שיום אחד אהיה האדם הזה
שהבריא, שניצח, שצלח והצליח,
ושזכה לתת, לחזק ואולי אפילו – להציל…
הסיכוי הזה –
הוא מה שבסופו של דבר
נתן לי את הכוח לקום,
בכל פעם שהתרסקתי.
זה לא היה קל כמו שזה נשמע.
ממש, ממש לא.
היו פעמים שלא חשבתי שאוכל להתרומם.
היו תהומות עמוקים ומפחידים מלתאר
היו התקפים נוראיים.
אבל איפשהו בפינה כמעט נעלמת –
הסיכוי האיר והתמנות קראו לי.
אז שרדתי.
תגובה אחת על “הדבר היחיד שהחזיק אותי”