הדיכאון שלי נבע משלל סיבות, כאלה גלויות וברורות – ואחרות עמוקות ונסתרות הרבה יותר. אבל מעבר לכל הנושאים שהעסיקו אותי ופגעו במצב הרוח שלי, קרה לא פעם שהנפילות הדיכאוניות הופיעו כתגובה למצב של עומס-יתר.
כבר כתבתי על הדפוס הקבוע של הנפילות שהיו לי. הירידה רק הייתה מתחילה… ומהר מאד הייתי מוצאת את עצמי מבלה ימים שלמים במיטה, מכריחה את עצמי לישון כדי לברוח.
ובתוך תוכי, ידעתי שהרבה מהפעמים האלה היו למעשה דרך כואבת שסיגלתי לעצמי כדי לקבל קצת מנוחה (של הגוף או של הנפש). פעם שוחחתי על זה עם הפסיכולוגית שלי, שאמרה לי:
”קמה, את יכולה לקבל את המנוחה הזאת בצורה בריאה. בלי לשבור שום כלים.”
”יש לך צורך להירגע מכל השיגעון הזה של החיים? מעולה! לכי על זה! רק תזכרי: את-לא-צריכה-בשביל-זה-דיכאון! את יכולה לנוח בצורה מפנקת! לקנות לעצמך ספרים טובים ושוקולד איכותי. להפוך את החדר שלך לצימר ולהתפנק כמה זמן שאת צריכה עד שתרגישי שהכוחות חוזרים לך.”
היא צדקה. לקח קצת זמן אבל גיליתי שאני לא באמת חייבת להתפרק כדי שאוכל סוף סוף להוריד את הרגל מהברקס. אני יכולה ליזום את פרקי המנוחה האלה בצורה מבוקרת ובריאה הרבה יותר.
מותר לי להגיד ”אני לא יכולה להמשיך בקצב הזה. אני צריכה לעצור ולמלא את עצמי”. עדיף לבקש בצורה בוגרת מבעלי שהוא יחליף אותי עם הילדים כי אני כבר מגיעה לתחתית משאביי מאשר להמשיך להתאמץ – ואז לקרוס בצורה מכוערת ומפחידה.
השיחה הזאת סללה לי את אחד השבילים ‘עוקפי הדיכאון’ החשובים שאני הולכת בהם עד היום.
אמנם אני באופן כללי משתדלת לא להגיע למצבים של עומס-יתר, אבל מכיוון שהחיים לא תמיד מתחשבים בדרישה הזאת, כשאני בכל זאת מגיעה קרוב מדי לקצה הגבולות שלי, אני עוצרת ויוצאת לכמה שעות לצימר דמיוני.
אני דואגת שתמיד יהיו לי 2-3 ספרים חדשים על המדף (בנוסף לאלה שאני באמצע לקרוא). זה עוזר לי בעיקר בשבתות, במצבים שאני זקוקה לתפוס מרחק משאר הבית ולהיות קצת לבד עם עצמי.
ויש עוד משהו שעוזר לי מאד, כשאני במצב של סוללה כמעט ריקה: פרויקטים.
זה יכול להיות קורס דיגיטלי שאני לומדת. או איזה אלבום תמונות שאני מעצבת. או לכתוב כאן בבלוג 🙂. העיקר שזה יהיה משהו פרודוקטיבי (בגלל הסיפוק והשמחה שיש בלעשות משהו מועיל) – ושלא ידרוש ממני יותר מדי אנרגיות מאידך (בגלל המנוחה).
אחת המעלות של הפרויקטים האלה היא שהם מהווים איזושהי ”מסגרת” מוכנה. זה מתחבר לרעיון של כוח האוטומציה, עליו כתבתי כאן. אני פותחת פרק זמן לעצמי, ואני כבר יודעת מה אני הולכת לעשות איתו. יש לי פעילות מוכנה, שמחכה לי ושאני יודעת שהיא בע”ה תרגיע אותי. המסגרת הזאת היא הצימר שלי. היא המקום שבו אני הולכת להתפנק עד שאני שוב ארגיש שחזרתי לעצמי 🙂
אשמח לקרוא מה אתכן: התחברתן לנושא של השפעת עומס היתר על הנפש? משהו בפוסט הזה עזר לכן? אתן מוזמנות לכתוב לי בתגובות, אני תמיד שמחה לקבל פידבקים ❤
פוסט קשור: 4 הרגלים לשמירה על נפש בריאה
אמא’לה, מדוייק לי היום!
בא לי לבכות מרוב עומס… אבל לא יודעת אם כמה שעות עכשיו יעזרו לי, כי אני אצטרך להוריד מהראש את רשימת המטלות הבלתי נגמרות שאני חייבת לעשות… ואין לי באמת זמן, אני כזאת דחיינית גם ככה ועכשיו הגעתי לקצה.
איך אפשר באמת לשחרר את העומס חוץ מלהוריד שעות בעבודה (זה עיקר העומס, הבית מוסיף אבל לא נורא…)
מירי יקרה ואהובה!
חיבוק גדול על תחושת העומס הזאת! זה כל-כך לא קל… זאת הרגשה שלא נותר לנו אוויר. ובלי אוויר… איך נתקיים? איך נמשיך לצעוד קדימה? איך נשמח?
את שואלת איך ניתן להפחית מהעומס, חוץ משעות העבודה. זאת שאלה גדולה מאד. אני מאמינה שבסופו של דבר, התשובות נמצאות אצלך, בתוכך. רק שבמצב הישרדותי שאת נתונה בו (כשאת מוצפת מרוב מחוייבויות ומטלות), קשה מאד לגלות אותן. כשאנחנו עסוקות בלרוץ ממשימה למשימה, חסרים לנו הפנאי והשלווה להסתכל על התמונה הכוללת ולבדוק מה ניתן לעשות כדי לשנות את המצב.
אצלי עומס-יתר פוגע בין השאר ביכולת שלי לחשוב בצורה צלולה. ולכן, באופן אישי, אם הייתי מרגישה שאני באמת הגעתי לקצה (או אפילו אם הייתי רואה שאני שנייה מזה), הייתי עוצרת את הכל ולוקחת יום או יומיים חופש מהעבודה כדי להתאפס. ואז – הייתי לפני הכל נרגעת. נותנת למערכת להתאוורר. עושה רק דברים שנעימים לי בלב ובגוף. אחרי כל זה, ממקום מחוזק ומאוזן, הייתי מתחילה להתבונן בחיים שלי. מנסה להיות בהקשבה אמתית. לרצונות ולחלומות שלי. לצרכים שלי. למגבלות שלי. לנקודות התורפה שלי ולמה שעוד צריך שיפור. ואז, בודקת ביני לבין עצמי מה היה יכול לקדם אותי כדי שארגיש יותר הלימה בחיים. אם זה בתנאי החיים החיצוניים שלי. ואם זה בהתנהלות הפנימית שלי. הייתי מנסה לשים את האצבע על הדבר שהוא הכי משמעותי והכי מהותי מבין כל מה שעולה לי. ומתוך זה מנסה להגיע למסקנות מעשיות. איזה צעד אני יכולה לעשות כדי להחזיר לעצמי תחושה של חיים שפויים וטובים? אני מאמינה שהרגיעה וההתבוננות האלה עשויות לעזור לך לגלות איך אפשר לשחרר מהעומס שיש בחייך…
בנוסף לזה, כמה כיוונים כלליים שעולים לי:
* באופן כללי אני מאמינה מאד-מאד-מאד בזמנים תדירים של אוורור. זה יכול להיות חצי שעה או שעה ביום. בוקר אחד בשבוע. או ערב אחד בשבוע. או שניים. זמנים שהם רק שלך ושאת יכולה לעשות בהם את מה שאת רוצה. אני ממש חושבת שאי אפשר להיות במירוץ אינטנסיבי לאורך זמן. הנפש זקוקה לתחנות של רגיעה וטעינה כמעט כמו שהגוף זקוק לאוכל ולשינה…
* ללמוד להגיד ”לא” כשמבקשים מאיתנו דברים שמוסיפים לנו עוד עומס (טכני / מנטלי)
* אם אפשר, להוריד, עוד קצת, את הסטנדרטים בבית / לפנות למיקור חוץ
* להפחית את השימוש שלנו במסכים. הם צורכים המון מהזמן שלנו וגם המון מהמשאבים הפנימיים שלנו…
אני מקווה שהתשובה הזאת עוזרת לך בצורה כזאת או אחרת… אני שולחת לך המון אהבה וכוח – וגם אמון שאת תמצאי את הדרך ❤
בהצלחה רבה יקרה!!
קמה יקרה!
אני שוב בתקופה של עומס יתר, מה לעשות, כנראה במקצוע שבחרתי לי יש עומס קבוע בתקופה הזאת של השנה 🙂
אז חזרתי לפוסט המהמם שלך ולתגובה המהממת שכתבת לי שנה שעברה.
דבר ראשון תודה על זה! ❤️ זה ממש עוזר!
ואני הולכת ליישם היום את מה שכתבת לי, לקחת פסק זמן לפני שהכל מתפוצץ.
את מהממת ❤️
מירי יקרה!
ממש שימחת אותי עם התגובה שלך!!! איזה מהמם זה שמצאת את עצמך שוב בתקופה עמוסה מדי – אבל שהפעם הרגשת שיש לך קצה חוט שיאפשר לך להתנהל בתוכה! זכות ענקית בשבילי שהדברים שכתבתי עזרו לך… תודה ממש שאת משתפת, זה כל-כך מחזק!
המון הצלחה עם התקופה הזאת!!!
מאמינה בך מאד שבע”ה תצליחי למצוא את האיזונים ואת הדרכים להתמלא ולנוח תוך כדי ❤️❤️❤️
❤️