זוג צעיר, דיכאון ומי שמסביב

הדיכאון שלי התחיל מעט מאד זמן אחרי שהתחתנו. כזוג צעיר, ציפינו להכיר מקרוב את המשפחה של הצד השני, ליצור בית משלנו ולהזמין אליו שכנים וחברים. בפועל, אצלנו, הדברים האלה השתבשו להם עד מאד…

היעדרויות

הדיכאון גרם לנו להמון איחורים והיעדרויות, חלקם משמעותיים ובולטים מאד. רוב הסביבה שלנו לא הייתה מודעת למה שאנחנו עוברים ואנחנו ניסינו להתנהל כרגיל – כששום דבר לא באמת הלך כרגיל. במין חוק מרפי שכזה, הרבה מאד מהנפילות שלי התרחשו לקראת מפגשים עם אנשים אחרים, חברים או קרובי משפחה.

זה בדרך כלל קרה בצורה הבאה. דבר כלשהו היה משתבש וכתוצאה מכך הייתי קופאת, לא מסוגלת יותר להמשיך להתכונן. השעון היה ממשיך לתקתק לקראת המפגש הצפוי ובמקום להתעשת, הייתי מרגישה את הלחץ עולה, מתעצם – ומשתק אותי עוד יותר. משם זה רק היה עניין של זמן עד שהדיכאון היה משתלט עלי לגמרי.

לא פעם ולא פעמיים, התוצאה הייתה שלא הגענו. אנשים טרחו למענינו, ציפו לבואנו – ואנחנו אכזבנו. ברגע האחרון (כשזה לא היה בכלל הרבה אחרי השעה שנקבעה), הודענו שבסוף אין לנו אפשרות להגיע.

כשהדיכאון היה תוקף אותי בפעמים שהמפגש תוכנן אצלנו בבית, הייתי מתבצרת בתוך החדר ונשארת שם עד סוף האירוח. מהמיטה שלי, הייתי שומעת את צלילי הארוחה, את נקישות הסכו"ם, את הדיבורים ואת הצחוקים – ללא כל יכולת להצטרף. פעם אחר פעם, בעלי נאלץ להסביר לאורחים ש'קמה חולה' ולארח לבד, אמיץ ונבוך גם יחד.

איחורים

והיו האיחורים. של שעה, של שעתיים…

הקטע הכואב הוא שהאיחורים האלה היו דווקא פרי של גבורה, מבחינתי. הם קרו בזמנים שכן הצלחתי להופיע בפני אנשים אחרים, למרות שהדיכאון עשה את הכל כדי למנוע את זה ממני.

קשה לתאר את הגבורה הזאת במילים, אבל אנסה בכל זאת לכתוב עבור מי שזכה ולא היה שם. אצלי, התקף דיכאוני היה מתאפיין בשתיקה שקשה עד בלתי אפשרי לפרוץ. בשיתוק של כל אברי הגוף. במחשבות אובדניות. בהתקפי חרדה נלווים, קשיי נשימה והרגשה שאני הולכת למות. בבכי נוראי וצעקות שגם השכנים יכולים לשמוע. במילים פוצעות לעבר בן הזוג. ובהידרדרות מהירה אל תוך העולם האפל של חוסר השפיות.

אז להצליח להתרומם מאירוע כזה, זה דבר שדרש כוחות עילאיים. של בעלי ושלי.

זה היה לגרור את עצמי לכיור כדי לשטוף את הפנים ולהמשיך להתארגן, למרות הידיעה ששום דבר לא יצליח להסתיר את העיניים הנפוחות מרוב בכי. זה היה להסכים להחליק את הדברים הנוראים שנאמרו כדי שנצליח להופיע כזוג מול כל האחרים. זה היה להתגבר על הבושה שהאיחור הזה מסב לנו, העיקר להתחבר בחזרה לחיים.

מבחינתנו, היו אלה גבורה וניצחון על עצמינו ועל הכוחות החשוכים שניהלו אותי. אבל מבחינת האחרים, הפכנו מפעם לפעם ל'זוג המאחר', הזוג הזה שאי אפשר לסמוך עליו כי פעם הוא מגיע ופעם הוא מבריז.

אני מניחה שהייתה שם גם עין טובה, כמה שניתן. ששמו לב לעיניים האדומות ושהבינו שקרה משהו. ועדיין, יצא לי לדבר עם כמה מהאנשים האלה, שביטלנו או שאיחרנו להם בסוג של קביעות. הם סיפרו לי עד כמה זה היה מרגיז בשבילם לטרוח ולהתאכזב כל פעם מחדש. שהם נפגעו והרגישו שאנחנו פשוט מזלזלים בהם, בזמנם ובמאמציהם.

קרובים שמתאכזבים

הייתי כלה טרייה כשהדיכאון שלי התפרץ. הדיכאון גרם לי להיעלם מהנוף – לא להגיע לכל מיני אירועים חברתיים, לא לענות לשיחות טלפון, לפספס חתונות ומה לא… מכיוון שהרוב המוחלט של מי שהכיר אותי לא ידע מה אני עוברת ומול מה אני מתמודדת, ההשערה המתבקשת הייתה שעכשיו שהתחתנתי, שאר העולם כבר לא מעניין אותי.

חלמתי שיהיה לי בית פתוח. ברווקותי חוויתי את הקושי של לחפש מקום לעשות את סעודות השבת. הבטחתי לעצמי שכשהתור שלי יגיע להקים בית, אני אזכור את השנים האלה שהייתי לנודדת ואארח את כל מי רק ירצה. בפועל, זה די נבצר ממני. מי שעוברת שבתות שלמות במיטה לא בדיוק יכולה להגשים חלום כזה…

שנים אחרי שיצאתי מהדיכאון, אחותי סיפרה לי איך היא קיבלה יום אחד ביקורת נוקבת: 'קמה התחתנה וזהו, היא שכחה אותנו'. אחותי, שידעה מעט מאד על הדיכאון שלי אבל הבינה בלב שזאת הייתה התמודדות בלתי אפשרית, ביקשה לשמור על פרטיותי. היא הסתפקה במשפט על כך שלא כדאי לדון אנשים אחרים – וחוץ מזה, בחרה לנשוך חזק את השפתיים.

ספקולציות לגבי הריון (ולהיפך – לגבי בעיות פוריות)

אני זוכרת את האיחור המשמעותי הראשון שלנו כזוג צעיר, שבא בעקבות התקף דיכאוני קשוח. בכוחות אדירים הצלחנו בסוף להגיע לארוחה רבת המשתתפים ההיא. רק התיישבנו על הכיסאות ששמרו לנו ואישה אחת התנדבה להסביר בקול שככה זה בתחילת הריון, כשלא מרגישים טוב ולא מצליחים לצאת מהבית. סימנתי לה בחיוך שזה לא קשור – והיא, בתגובה, עמדה בשלה ואמרה שהיא בדרך כלל לא טועה בדברים האלה ושבעוד כמה חודשים וכולם ייווכחו לראות שהיא צדקה.

לעומתה, היו גם נשים שניסו להבין איך בחורה דתיה כמוני שנשואה כבר כשנתיים עדיין לא בהריון. נשאלתי אם אנחנו מונעים הריון. קיבלתי עצות לגבי דברים שעזרו לנשים אחרות להיכנס להריון – והיה גם רמז עבה לגבי האופציה של אימוץ ילדים.

אתן יכולות לנחש שמול טיפוסים חסרי טקט כאלה, הדבר האחרון שרציתי היה לשתף שאנחנו בכלל לא יכולים להיכנס להריון כרגע, בגלל המלחמה האכזרית שלנו מול הדיכאון שלי. באותה התקופה, עוד לא ידעתי לעצור דיבורים מהסוג הזה בצורה – מכבדת אך – אסרטיבית. הסתפקתי איפא בחיוכים מנומסים-נבוכים, הנהוני ראש וציפייה שהשיחה תיגמר כבר.

אחרית דבר

מעבר לכל מה שהדיכאון פגע בתוכי ובתוך הבית שלנו, הוא גם הזיק לא מעט לקשרים שלנו. חלקם לא שרדו את התקופה הזאת. אחרים שוקמו במאמץ רב של שנים. ובמידה מסוימת, יש מקומות מסוימים בהם אנחנו עדיין עסוקים בלבנות לעצמינו תדמית של אנשים שמגיעים למפגשים ולאירועים – ועומדים בזמנים 🙂

אסיים במילת תודה. למי שהחליק, הבליג וניסה לתת תחושה טובה למרות שלא עמדנו בציפיות. למי שבחר לא לעשות מזה ביג דיל על אף התסכול, אמר שהוא מבין והכל בסדר ושמח לראות אותנו גם כשאיחרנו בשעתיים. למי שניחש ושמר את הדברים לעצמו, התפלל עלינו בשקט ונתן חיבוק עוטף בלי להוסיף מילה. תודה גם למי שהצליח לעשות את הדברים האלה רק בחלק מהפעמים. אני יודעת שגם לכם, משפחה וחברים, לא היה פשוט – בין אם ידעתם מה קורה אתנו ובין אם לא.

הדברים שקראת עכשיו פגשו אותך? אני שמחה מאד לקבל תגובות, ממש כאן, למטה 🔽💙

פוסט קשור: רק ביקשתי לטפל בעצמי