חגים

”זה דבר ידוע שאחרי החגים רואים עלייה במספר ניסיונות ההתאבדות ובמספר תיקי הגירושין שנפתחים 😔”, כך הסבירה לי המטפלת שלי שנה אחת, אחרי שסיפרתי לה על תקופת חגים מתישה במיוחד. המשפט הזה נשאר לי חרוט בלב. קודם כל, כי הוא הרגיע בי משהו. אז זה לא רק אני שלא מסתדרת עם החגים, יש כאן תופעה רחבה יותר. ושנית, כי אם יש כאן דפוס שידוע מראש, אולי אפשר לעשות עם זה משהו?

מוכר לך? גם את נושמת עמוק לפני החגים?

בתחילת הפוסט, נראה למה החגים עלולים להפוך לזמנים – מאד לא חגיגיים ☹… בהמשך, אני אספר על הדרך שבעלי ואני סיגלנו כדי לגשת לזמנים האלה בצורה כמה שיותר טובה 🙏🏼

מה הופך את החגים לזמנים מועדים?

כשחיפשתי מתוך הניסיון האישי שלי, מצאתי לפחות 8 גורמים אפשריים:

#1 עומס ועייפות – ההכנות שלפני החגים מרובות ומתווספות לעומס הרגיל של השגרה. בישולים מיוחדים, קניית בגדים חדשים, ניקיונות… הרבה עבודה, הרבה מאמץ ולפעמים גם – הרבה לחץ. כתוצאה מכך, מי שבעלת נפש רגישה עלולה להגיע לחג כשהיא כבר ”במינוס”, מבחינת כוחותיה הפיזיים והרגשיים.

#2 הציפייה לשמחה – אוכל טוב, בגדים יפים, אווירה נעימה, שינה מרובה, משפחתיות ואושר בלב – ככה אמור להיראות חג, נכון? וזה עוד לפני שמזכירים את המצווה לשמוח בחגים. ומה אם אני לא בדיוק שם? מה עם אצלי הדיסוננס חוגג? אני אמורה לשמוח – ואני לא מצליחה. מה פגום בי? למה אני לא יכולה להיות כמו כולם ופשוט ליהנות?

ביום-יום, עוד ניתן לשים בצד את השאלות הנוקבות האלה. אבל בזמנים שיש דגש גדול כל-כך על הנושא הזה, התסכול, המבוכה, הייאוש והרצון לברוח – רק מתעצמים.

(אגב, הנקודה הזאת תקפה לא רק לחגים של לוח השנה היהודי, אלא גם לכלל הזמנים המיוחדים של לוח השנה הפרטי שלנו – ימי הולדת, ימי נישואין, יציאה לנופש וכו’. ככל שהציפייה גדולה, כך גם עלולים להיות המתח הנלווה והאכזבה).

#3 מפגשים משפחתיים – משפחה, זה דבר יקר. אבל משפחה, זה גם עלול להיות דבר מורכב. מטענים רגשיים ודינמיקות בעייתיות שאנחנו סוחבים מתקופת הילדות. קושי להשתלב במשפחה של בן הזוג. השוואות לא רצוניות בינינו לבין האחים האחרים… וכל זה בלי לדבר על ריבוי הזמנים ביחד, באותו הבית, סעודה אחרי סעודה.

#4 הנכחת הקשיים הזוגיים – גם כאן, אם בימים הרגילים מספר השעות שאנחנו מבלים ביחד מוגבל יחסית, בחגים אנחנו נמצאים הרבה יותר זמן ביחד, לטוב ולמוטב. לצד ההזדמנות ליותר חוויות מקרבות, עלול גם להיות סיכון ליותר מצבים משבריים. מה גם… שבחגים אין לנו אפשרות לברוח לעיסוקים אחרים, כמו בימי החול.

#5 קשה יותר להסיח את הדעת – יש מצבים שבהם השילוב של התמודדות נפשית ושל שמירת מצוות – עלול להפוך את החגים לסוג של כלא. אין אוטו כדי לנסוע למקום אחר. אין פלאפון כדי ‘לאוורר את הראש’. אין אפשרות להניח את המחשבות הכואבות על הכתב או לבטא את הרגש דרך הנגינה. אי אפשר לעשות מקלחת חמה ומרגיעה. וגם לא להתקשר לפסיכולוגית כדי לנסות לפייס את הנפש הסוערת.

#6 תחושת ניכור מהדת – קורה שדיכאון מתלווה בסוג כזה או אחר של חזרה בשאלה. מול גודל הסבל, אפשר לאבד את תחושת המשמעות שחשנו לפני זה כלפי עולם התורה. אפשר להרגיש פגועה או נבגדת ולהפסיק לסמוך על ריבונו של עולם. אפשר לכעוס ולהרגיש צורך למרוד. ואפשר פשוט להתנתק – כי להישאר מחוברים כואב מדי. החגים, שמטבעם רוויים במצוות, בתפילות ובדברי תורה עלולים להעצים בתוכנו את כל התחושות הלא פשוטות האלה.

#7 מועד מלשון ‘מעידה’ – את זה לימדה אותי חברה יקרה, בלילה אחד של חול המועד, שבו הגעתי לבור תחתיות. באופן פרדוקסלי, ברמה הרוחנית, החגים מהווים זמנים ש’מעודים’ לנפילות. כנראה שהפוטנציאל שלהם גבוה כל-כך – שהשטן לא מוכן לתת לנו לממש אותו בקלות…

#8 מעגל קסמים של כישלונות – אחרי שעוברים חג נוראי אחד, במוח שלנו נוצרת אסוציאציה שלילית בקשר לאותו החג. ככל שיותר חגים עוברים עלינו בצורה כואבת, כך האסוציאציה הזאת בין ‘חג’ ל’קושי’ הולכת ומתחזקת, בצורה מחלישה ומייאשת. וככה, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, אנחנו עלולות למצוא את עצמינו נופלות שוב ושוב בזמנים האלה.

להיערך לחגים

אתחיל מהסוף – עד היום החגים (וכמוהם, שאר הזמנים המיוחדים הנ”ל) מלווים אצלי בחששות. סוג של פוסט-טראומה מהרבה יותר מדי חגים שחוויתי כסיוטיים – ומעוד רגרסיות כאלה ואחרות שאירעו בזמנים האלה, גם אחרי שיצאתי מהדיכאון.

אבל לחששות האלה יש גם צד חיובי. בגללם-בזכותם, לקראת החגים בעלי ואני נוהגים לקיים ‘פגישות היערכות’. בפגישות האלה, אנחנו ממפים את הקשיים שעלולים להתרחש ומנסים לגבש להם מענה מתאים.

לדוגמה, אם אנחנו מתכוונים להתארח אצל המשפחה של אחד הצדדים, אנחנו מנסים לחשוב על מה יעשה את השהייה לכמה שיותר מוצלחת – אצלנו זה לבחור לישון אצל השכנים כי שם יותר שקט (מזל ששאר האחים מעדיפים גם ככה לישון בבית של המשפחה עצמה), לדאוג לחלונות זמן רק של שנינו (חצי שעה של הליכה משותפת / ישיבה ביחד במרפסת) ולהעדיף להגיע כשיש רק יום אחד של חג (יומיים רצופים, זה גדול עלי).

הפגישות האלה הן גם הזמן שבו אנחנו עובדים על תפריטי החג, עוברים על כל מה שצריך לעשות וחושבים מתי נבצע את המשימות השונות. קורה שבעקבות המיפוי הזה, אנחנו מבינים שהזמן שיש לרשותנו עד החג קצר מדי, כדי שניערך אליו בצורה שפויה. במקרים כאלה, יוצא לנו לא פעם להחליט לקחת יום חופש על מנת שההכנות ייעשו בצורה רגועה יותר. זאת, מתוך הפנמה שאין תחליף לרוגע הפנימי שלי, אם אנחנו רוצים לזכות בחג טוב.

וזה מביא אותי לנקודה הבאה – כנות. הייתי רוצה להיות מסוגלת לכל מיני דברים. לקחת על עצמי יותר הכנות ולאפשר לבעלי להישאר יותר שעות בעבודה. להמשיך להיות נינוחה גם כשיש לי מלא משימות על הראש ומעט זמן לפניי. להתארח לכמה ימים ברצף. לאפשר לבעלי ללמוד כל הלילה בשבועות או בהושענא רבא ולטפל אני לבד בילדים למחרת. להתמודד טוב עם דברים כמו חוסר שינה ועודף רעש. אבל מה לעשות… שאני לא כזאת?

ולכן, כשאנחנו נערכים לתקופת החגים, אנחנו משתדלים להסתכל אל המציאות בעיניים פקוחות, ולהתייחס אליה כמו שהיא באמת, בלי לנסות לייפות אותה.

זאת הדרך הארוכה שלנו… והיא מתבררת כל פעם מחדש – כדרך הקצרה ביותר! ככל שאנחנו משכילים לפעול במסגרת היכולות, הכוחות והגבולות שלנו, כך אנחנו ב”ה זוכים לקצור עוד ועוד הצלחות ולעבור עוד ועוד חגים בצורה טובה. זה מייצר מעגל קסמים מבורך, שמעניק סיפוק ותחושה של מסוגלות הולכת וגדלה.

הפלוס הנוסף הוא שהחוויות המתקנות האלה בונות בנו את הביטחון שמאפשר לנו בכל זאת, פה ושם, לצאת בצעדים זהירים מאזור הנוחות שלנו – ולגלות שדברים שהיו אתמול לגמרי מחוץ לתחום הפכו היום למציאותיים 🙂

הלוואי והפוסט הזה יהיה לעזר למי שניגשת לחגים בחשש, פחד ומתח. מוזמנות להשאיר לי תגובות, אני קוראת את כולן באהבה גדולה.

חג שמח וכל הטוב בעולם ❤!