התחלה של דיכאון אחרי לידה

דיכאון, זה דבר מפחיד, אין ספק. עבור מי שכבר חוותה את זה פעם, הפחד לחזור לשם הוא פחד גדול במיוחד. אבל לא כל דיכאון יתפתח למשהו נוראי. אני לדוגמה, חוויתי התחלה של דיכאון נוסף, שברוך ה' נעצר די מהר. איך זיהיתי שזה חוזר? ומה עשינו כדי שאצליח לחזור לדרך? על כל זה בשורות הבאות 🙂

לקראת לידה ראשונה

בסוף ההיריון הראשון, הפחדים מתחילים לצוף בעוצמה. מה יהיה בלידה? ומה יהיה אחרי הלידה? הרי בתור משהי שחלתה פעם בדיכאון, אני עם סיכון מוגבר לדיכאון אחרי לידה. מה אני יכולה לעשות כדי לנסות לשמור על עצמי? בקורס הכנה ללידה, המדריכה המליצה על אומגה 3. קניתי. ומה חוץ מזה?

החששות הולכים וגוברים ואני מזמינה את בעלי לשיחת תיאום-חירום. אנחנו יוצאים לבית קפה ועורכים פגישת עבודה לכל דבר, עם מחברת וכלי כתיבה. אני מגיעה מצוידת ברשימה כתובה של פחדים ספציפיים ואנחנו עוברים עליהם אחד-אחד, כשאנחנו מנסים לחשוב על מענה ראוי לכל סעיף וסעיף. השיחה הזאת משמעותית מאד בשבילי. היא מאפשרת לי להגדיר במילים ברורות את מה שמפחיד אותי, לחוש את שיתוף הפעולה ביני לבין בעלי – ובאופן כללי להיערך באופן מעשי, כמה שניתן, לתקופה הקרובה.

הלידה מגיעה. לידה לא פשוטה ותקופת התאוששות קצת מורכבת. אבל מהר מאד, אני מרגישה שאני עולה על הגל, נהנית מכל רגע עם התינוק המתוק – ומגלה בחדווה את הטוב הגדול שבאימהות.

לידה שנייה, לידה שלישית

גם החודשים שלאחר הלידה השנייה עוברים באושר גדול. המשפחה הולכת ומתרקמת לה, ברוך ה'. אני לומדת לתמרן בין תפעול הבית לטיפול בשני ילדים – ולאחר מכן מוסיפה לג'נגלינג הזה גם חזרה לעבודה. לא שהכל קל, אבל יש תחושה כללית של מסוגלות ושמחה.

אחרי תקופה, מתעורר רצון לעוד ילד. רק שזמן רב עובר… והחלום לא מתגשם. ההמתנה הזאת מביאה איתה דאגה ותסכול – וגם חיפוש מעמיק אחרי משהו שיעזור.

'ישועת ה' כהרף עין', הנס קורה, אני בהריון. ההתרגשות גדולה מאד. ההיריון עובר בקלות יחסית ואני זוכה ללידה מיוחדת. חודשים ראשונים של חיים עם שלושה ילדים. אני לא בדיוק מבינה איך עושים את זה, אבל ה'היי' של הרחבת המשפחה הוא זה שנותן את הטון…

…עד שמשהו מתחיל להיסדק

ופתאום, אני מתחילה להרגיש חנוקה מאד. בלי זמן לעצמי. רצה ממשימה למשימה ומרגישה שאין לי אפשרות להירגע ולהתמלא. אני מאז ומתמיד אדם שזקוק לזמן לבד – ובקונסטלציה החדשה, זה פשוט לא קורה. בבקרים אני מנסה להשלים קצת שעות שינה. מהר מדי, כבר כמעט צהריים ואני צריכה להתארגן (תוך כדי טיפול בתינוק הזעיר), לדאוג לארוחת צהריים מוכנה ולצאת לאסוף את הילדה מהגן.

אני מרגישה בלחץ תמידי. מתוסכלת. אני מנסה לעזור לעצמי ומחפשת טריקים שימתיקו לי את החיים החדשים. כמו לקחת איתי כוס קפה מפנק כשאני בדרך לגן. אבל פעם אחר פעם, הקפה נשפך עלי. במקום לקבל רגע של אוורור, היד שמחזיקה את העגלה מקבלת כווייה מהנוזל החם, המעיל מתלכלך ואני מאבדת שניות יקרות (בכל זאת, צריכה להגיע בזמן לגן) בניסיון לנגב את כל הבלגן שיצרתי.

המכונה נעצרת

עוברים להם עוד כמה ימים. המכונה מקרטעת יותר ויותר. אני נעשית קצרת רוח. קשה לי בעיקר עם הילדים. אני מרגישה עם אפס סבלנות אליהם. אני לא מתמודדת – לא עם המריבות שלהם, לא עם השטויות שהם עושים ואפילו לא לבקשות הפשוטות שהם מעלים. אני חשה על סף פיצוץ באופן קבוע. ואני אכן מתפוצצת. עליהם, על בעלי.

אין ברירה, אני מבקשת מבעלי לחזור מוקדם מהעבודה ואני לוקחת שעה לעצמי. זה עוזר לכמה שעות ובזכות ההפסקה שקיבלתי, אני שורדת את הערב. אבל למחרת, הכל חוזר על עצמו. בשנייה שאני אוספת את הילדים, אני שוב מרגישה שאין לי מרווח נשימה ושהמפלצת שבתוכי משתוללת בצורה מפחידה. שוב מתקשרת לבעלי והוא שוב חוזר מוקדם. אבל זה כמו פלסטר. אני לא מצליחה להתאפס בצורה אמתית והמפגשים עם הילדים הופכים לפחות ופחות נסבלים ככל שהימים עוברים. אני בורחת לבחוץ, לבית קפה. וכשזה לא מספיק, אני מתחילה גם לברוח לחדר, למיטה…

החלום הופך במהירות מבהילה – לסיוט. הדימוי העצמי צונח לרצפה. איזו מן אמא אני? מה חשבתי לעצמי כשדמיינתי שאני יכולה להיות אמא לשלושה? איך שכחתי מהיכן אני באה? איך העזתי להדחיק את העובדה שאני אדם לא יציב נפשית? והנה, עכשיו הילדים האלה כאן – ואימא שלהם לא מסוגלת לטפל בהם!

אני לא מסוגלת להיות איתם כי אני ככל הנראה שוב… בדיכאון. הדבר שחששתי ממנו כל השנים קורה לי. המחשבה הזאת מבעיטה ומטלטלת אותי בחוזקה. אני מרגישה איך הקרקע נשמטת מתחת לרגליי. בפעם האחרונה שהייתי בדיכאון, הגעתי לתהומות הכי חשוכים שיש ואני יודעת כמה דיכאון הוא דבר קטלני.

אבל אז, עוד לא היו לי ילדים. עכשיו יש לי ילדים – ואני כל הזמן חושבת על כך שהמצב שלי הוא רע מאד לבריאות הנפשית שלהם. זהו מעגל קסמים של מחשבות מחלישות ומשתקות: אני בדיכאון >> אני מייצרת שריטות לילדים שלי >> זהו, החיים שלי ושלהם נהרסו >> אני נופלת עוד יותר אל תוך הדיכאון.

יוצאים לפעולה

אני משתפת את בעלי שאני חושבת שהדיכאון חזר. הוא יכול רק להסכים. אני יוצרת קשר עם מי שטיפלה בי בעבר ואנחנו קובעים פגישה משולשת – היא, בעלי ואני. בעצם, זאת פגישה מרובעת. כי גם התינוקי מצטרף 🙂

אנחנו מתארים לה את מה שעובר עלי והיא מאשרת את מה שכבר זיהינו: יש כאן התחלה של דיכאון אחרי לידה. כעת, השאלה הגדולה היא – מה עושים? אני חוזרת לטיפול, זה ברור. ובנוסף?

הפסיכולוגית שלי מציעה שאני אבקש מרשם לכדורים. אבל אני לא רוצה, לאור ניסיון העבר. היא קשובה לרתיעה שלי ושולפת קלף חדש: ספורט. היא אומרת לי שמחקרים מוכיחים שבהרבה מקרים פעילות גופנית יכולה להועיל כמו תרופות נוגדות-דיכאון. הבעיה היא שבדיכאון – הרבה פעמים אין כוח לעשות ספורט. אבל אני מרגישה שיש סיכוי טוב שאוכל לעמוד בזה.

בנקודה הזאת, כשאני בתחילתו של דיכאון חדש, אני מבינה שההגה יכול לחזור להיות בידיים שלי. שאם אצליח להתמיד בעשיית כושר, יש סיכוי טוב שאני אוכל להחלים, בלי להידרדר לכל תסריטי האימה שאני מריצה בראש בתקופה האחרונה. מה גם שבעלי איתי, מגויס ומוכן לתת לי זריקות עידוד למקרים שלא ארגיש מסוגלת לנעול את נעלי הספורט שלי.

המטפלת מנסה לברר אם, בנוסף ללידה עצמה, היה עוד טריגר שקדם להופעת תסמיני הדיכאון. אנחנו חושבים קצת ופתאום, בינגו! אנחנו מתכננים מעבר דירה. על הנייר, הסיבות שלנו מעולות. בפועל, אני מרגישה מאד לא שלמה עם עזיבת אזור המגורים שלנו והמעבר לאזור החדש. בעקבות הגילוי הזה, אנחנו עושים עוד קצת שיעורי בית ומגלים שאכן, פחות מתאים לנו לעבור לשם. ברגע שההחלטה להישאר מתקבלת, אני מרגישה תחושת הקלה עצומה.

ועוד משהו עולה באותה השיחה – הצורך שלי בזמנים רק לעצמי, בלי ילדים ובלי משימות לעבודה או לבית. אנחנו מבינים שאצלי, זהו צורך מאד בסיסי. כל-כך בסיסי שכשהוא אינו מסופק, אני באופן אוטומטי יוצאת מאיזון. אנחנו מחליטים למצוא פתרון כדי שאוכל לקבל את המנוחה הזאת באופן יומי. ואכן, למחרת אני פונה לבחורה מקסימה שנמצאת בין שתי עבודות, ומבקשת ממנה לאסוף (בתשלום) כמה פעמים בשבוע את הילדים בשבילי. בשאר הימים, אני מחכה שבעלי חוזר מהעבודה ואז יוצאת לשעה לעצמי.

אחרית דבר

זאת הייתה אפיזודה קצרה. כמה שבועות של עולם שמסתחרר לו, של חוסר אונים משתק ושל פחד גדול. הירידה אמנם החלה, אבל כבר היינו למודי ניסיון, וב"ה הצלחנו לעצור אותה בזמן. על מנת לעבור את הרגרסיה הזאת בצורה המיטבית, השקענו לא מעט. חזרתי לטיפול, עזבנו תכניות, התחלתי לעשות ספורט ובנינו לו"ז מותאם לצרכים שלי. זה דרש חשיבה מחוץ לקופסה וארגון מחדש של סדרי העדיפויות שלנו. אבל זה היה שווה. ב"ה חזרתי לעצמי, לילדים ולבית.

ולמי שתוהה כמה זמן המשכתי עם הכושר ועם ההפסקות על בסיס יומי – התשובה היא שזה חלק מהשגרה שלי עד היום 🙂. זה עד כדי כך חשוב לי שכתבתי על זה פוסט מיוחד, אותו אתן יכולות לקרוא כאן.

הפוסט הזה דיבר אלייך? מצאת את עצמך בדברים שכתבתי? אשמח מאד לקרוא אותך, התגובות שלכן משמחות אותי מאד!

פוסט קשור: אימהות אחרי דיכאון

2 תגובות בנושא “התחלה של דיכאון אחרי לידה

    1. הי עוקבת יקרה!

      תודה רבה שעצרת והגבת לפוסט שלי! זה משמח ומחזק בשבילי לראות שהוא דיבר אלייך ושמצאת בו מקור לכוח ❤️❤️

      תבורכי!

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: