Site icon כי נפלתי קמתי

הזכות לכאוב, באמת

בעולם מתוקן, מי שכואב היה זכאי לאמפתיה. נקודה.

בלי הגבלה של משך זמן או של מספר פעמים.

אדם שכואב היה מוצא אוזן קשבת, פוגש מבט אוהב ובוטח – וכתף להניח עליה את הראש.

ואם למחרת עדיין היה כואב לו, הוא עדיין היה מקבל את כל אלה. בלי שיחסך דבר.

ואם הכאב שלו היה נמשך חודש, הוא עדיין היה זכאי לאותה ההבנה, לאותה הסבלנות, לאותו האמון, לאותן המילים המנחמות.

בעולם מתוקן, לא היה נמאס לאנשים להרים אותו. לשמוע אותו שוב ושוב. לעודד אותו, עוד ועוד. ללוות אותו בניסיונו, יד ביד, עד היעד הטוב.

בעולם מתוקן, אדם לא היה מפחד שהכאב שלו ירחיק את האחר.

הוא לא היה יודע שמותר, שסביר, שמקובל

לשתף פעם, פעמיים – אבל לא הרבה מעבר לזה.


אבל בעולם שלנו, אין הרבה סבלנות לכאב.

אנחנו אלופים בלתמוך, בלפרגן, בלתת אהבה ובלחזק – פעם אחת. פעמיים. שלוש.

אבל כל יום? יום אחרי יום?

אנחנו בני אדם, אין לנו את היכולת להכיל עד כדי כך. אנחנו מוגבלים.

אולי זה קיים, אבל רק אצל יחידי סגולה.


אנחנו צריכים תוצאות. אנחנו רוצים פתרונות. אנחנו מעוניינים בהצלחות.

אז אנחנו מפנים לטיפול. אנחנו מייעצים עצות. אנחנו מקשיחים קצת את הטון.

בעיקר כי לנו קשה כבר. לשמוע, להכיל, לחבק. ללוות בניסיון, בדממה, בענווה. לקוות ולהתפלל – בשקט.


ומה עם לכאב, יש את הקצב משלו?

ומה עם לניסיונות, יש את האורך משלהם?

ומה עם העובדה הפשוטה, הנוקבת, המטלטלת הזאת, שכשמישהו כואב – הוא צריך מישהו אתו?


אין לי תשובה. אלו החיים.

אני מבינה את מי שכואב. ואני מבינה את מי שמולו.

לפעמים אני במקום הראשון. ולפעמים באחרון.

אז אני מבינה. אני מקבלת.

אבל זה כואב.

Exit mobile version