מספר הקדמות חשובות:
#1 הדיכאון שלי נמשך שנתיים. יחסית, מדובר בהרבה מאד זמן. אבל שזה לא ייאש אותך! יש סיפורים הרבה יותר קצרים משלי!
#2 בפוסט הזה אני מתארת את התחנות השונות שעברתי עד שהגעתי לטיפול הנכון – והיו לא מעט כאלה. גם בהקשר הזה, אני מכירה נשים שמצאו כתובת מתאימה הרבה יותר מהר ממה שקרה לי!
#3 בחרתי לשתף את החלק הזה מהמסע שעברתי כדי שאנשים ידעו שזה דבר שיכול לקרות. שלמצוא כתובת מקצועית מתאימה הוא דבר שעשוי לקחת זמן. חשוב להבין את זה כדי לא להגיע למחשבות מחלישות שאם עדיין לא מצאנו, סימן שאנחנו מקרה אבוד. זה פשוט לא נכון! כמה שזה עלול להתיש, החיפוש אחרי אנשי המקצוע הנכונים הוא חלק מתהליך הריפוי מהדיכאון, וכל צעד בכיוון מקרב את היציאה אל האור ❤
#4 מטרה נוספת של השורות האלה היא לעודד אתכן לא להמשיך טיפול שאינו מקדם אתכן. (ולמי שהנושא רלוונטי, כתבתי על זה פוסט אחר בעבר, אותו ניתן לקרוא כאן).
#5 בפוסט אני מספרת שכל הניסיונות התרופתיים שעשיתי לא הועילו לי. בשיתוף הזה אין לי כל כוונה לומר שתרופות הינן דבר לא יעיל. אינספור נשים ואנשים קיבלו את שפיותם ואת שמחתם בחזרה בזכות תרופות נגד דיכאון ו/או חרדה ואני מעודדת את כל מי שחושבת שזה מה שיעזור לה – לא לפסול את הכיוון הזה. לא רק זה, אלא שבעניי ליטול תרופה כשיש צורך, זה הדבר הכי אחראי והכי אמיץ שיש!
יציאה נחושה לקרב על השפיות שלי
כבר הזכרתי בבלוג שאת הדיכאון זיהיתי עוד ברגעים הראשונים שהוא התפרץ לחיי. כשהבנתי שאני במצב נפשי מורכב, התעודדתי מהמחשבה שאני יודעת מה הדרך החוצה. "כשיש בעיה בצנרת, קוראים לאינסטלטור; כשיש בעיה בעיניים, הולכים לרופא עיניים; וכשיש בעיה בנפש, פונים לפסיכולוג. אז אני אלך לטיפול למשך תקופה, אם צריך גם אקח תרופות – ובע"ה הכל יחזור להיות בסדר."
הייתה לי חברה שהייתה בטיפול אצל פסיכולוג שהיא ממש אהבה, אז ביקשתי את המספר שלו וקבעתי תור. שתי פגישות והבנתי שאני לא במקום הנכון. הפסיכולוג המדהים של החברה שלי ממש לא התאים לאופי שלי ☹
בהמלצה של ההורים שלי, החלטתי לנסות את כיוון ההומיאופתיה. קיבלתי שם של הומיאופתית וותיקה ובמשך פגישה של כמה שעות גוללתי בפניה את קורותיי ואת הסיבות שהביאו אותי אליה. לבסוף היא נתנה לי רמדי (תרופה הומיאופתית) וביקשה שמכאן ואילך אשלח לה עדכון יומי לגבי שלומי. כך היה וכתבתי לה כל בוקר למשך תקופה די ארוכה. בחזרה, קיבלתי תגובות קצרות ולא אמפתיות במיוחד. ובעיקר – לא ראיתי כל שיפור.
הטוֹפ של הטוֹפ
בשלב הזה, חזרתי לרפואה הקונבנציונלית והגעתי לקליניקה של מי שהיה גם פסיכיאטר – וגם פסיכולוג. על סמך ההכשרה הכפולה הזאת, חשבתי שהגעתי לטוֹפ של הטוֹפ. חדר מרווח עם כורסאות יוקרתיות, תעודות על היקר ומומחה לבריאות הנפש שיושב מולי בשקט ומקשיב. ומקשיב. ומקשיב… וכמעט ולא אומר מילה. ידעתי שקיים סוג טיפול כזה ולכן זרמתי איתו וחיכיתי לראות מתי ובאיזה אופן הפגישות האלה תקדמו אותי.
הזמנים העיקריים שהרופא דיבר איתי היו כששוחחנו על המרשמים שהוא נתן לי. זאת הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי תרופות נוגדות דיכאון וניגשתי לעניין הזה עם ציפיות גדולות. הייתי שרויה כבר תקופה ארוכה בסבל קשה ורציתי רק דבר אחד – שזה ייפסק. למרבה האכזבה, הכדורים לא עזרו. שיחקנו עם מינונים אחרים ולאחר מכן גם עם סוגים אחרים אבל לא ראינו שום שיפור.
ככה חלפו להם כמה חודשים, עד התחלתי לתהות מה אני עושה בטיפול הזה. כבר השקעתי בו אלפי שקלים ושעות רבות של מונולוג. היה בי חלק שקיווה שאם רק אתמיד, אתחיל לראות פירות. אבל היה בי גם קול אחר, שהרגיש שאני מבזבזת את זמני, את כספי ואת כוחותיי. בסוף החלטתי לחתוך ולחפש כתובת אחרת.
מסע נטול אופק
המלצה חדשה הביאה אותי מלאת תקווה לפגישה אחת אצל מטפלת הוליסטית, ששילבה שיחה, עיסויים וסוג של ארומה-תרפיה. זה היה נראה מעניין – אבל משהו בכימיה בינינו לא הלך והעדפתי לא להמשיך. חזרתי, עוד הפעם, לנקודת ההתחלה.
בערך בזמן הזה, שיתפתי אישה יקרה, מבוגרת ממני בכמעט שני עשורים, במצבי. היא בדיוק שמעה על פסיכולוגית מומחית באחד הנושאים שכאבו לי ונתנה לי את המספר שלה. צלצלתי בפעמון הקליניקה כמו עני המתדפק על דלת אחרונה, בתקווה ששם הוא סוף סוף יקבל קצת עזרה.
התיישבתי בחדר בהיר ורחב ידיים ופתחתי מחדש את סגור ליבי. בסוף הפגישה, המטפלת אמרה לי שהיא מצטערת אבל היא לא חושבת שהיא תוכל לעזור למקרה הספציפי שלי ולכן כדאי שאחפש כתובת מתאימה יותר. כמה שאני הערכתי את היושר המקצועי שלה, התגובה הזאת בעיקר זכורה לי כסתירה כואבת בלחי.
מעט זמן לאחר מכן, עוד מספר טלפון הגיע אלי. עוד מטפלת מומחית, בעוד נושא שהעסיק אותי מאד. הגעתי אליה לא יותר משבר כלי. בשארית כוחותיי, סיפרתי שוב את סיפורי – ולאחר מכן, חיכיתי למוצא פיה. אותה תשובה בדיוק. היא לא תוכל לעזור לי… אבל יש פסיכולוגית מעולה שהיא עובדת איתה כבר הרבה זמן, והיא תשמח להפנות אותי אליה.
אני לא ממשיכה יותר
"לא, לא, לא. אני לא עוברת את זה עוד פעם. לְמה?! ריבונו של עולם, לְמה?! אני כנראה פשוט חסרת תקנה ותקווה. ואין, אין בעולם מי שיכול לעזור לי."
הימים עברו ואני לא התקשרתי. לא נותרו בי משאבים. כל מה שידעתי על טיפול נשמט מזמן מתחת לרגליי. התחלתי את כל המסע הזה עם רצון איתן לטפל בעצמי. הייתי מוכנה להשקיע את כל הזמן ואת כל הכסף שצריך ולא הייתה לי בעיה להודות בכך שאני זקוקה לסיוע תרופתי. לאורך כל הדרך הייתי תלמידה מצטיינת! לא חסכתי בשום מאמץ! ובמבחן התוצאה, אני כבר נצח בבוץ הזה, שוקעת לתוכו עוד ועוד ככל שהזמן עובר.
מה לא בסדר איתי?!
לבסוף, התקשרתי. ענתה לי פסיכולוגית נעימה וקשובה. כשהיא שמעה שאני סטודנטית, היא שאלה האם התעריף שהיא לוקחת אפשרי מבחינתי, וגם הציעה הנחה. לפגישה הראשונה איתה, הגעתי עם בעלי. הרגשתי שאני לא מסוגלת לדבר יותר. שאני לא יכולה לספר פעם נוספת את כל מה שקורה איתי מאז שרגליי עברו את סף הגיהינום, לפני אי אלו חודשים. הפסיכולוגית, מנגד, כאילו קראה את מחשבותיי והכינה מבעוד מועד כרטיסים עם שאלות מכוונות על מנת לעזור לנו בכל זאת להיפתח.
שם, בקליניקה הצנועה, הנס קרה. לראשונה מזה תקופה ארוכה וכואבת מדי – הרגשתי שיש איזשהו מקום שבו יש לי סיכוי. וכך התחיל הטיפול שהציל אותי מן התהומות שבהם התהלכתי כבר תקופה ארוכה מדי.
במקביל לתהליך אצל הפסיכולוגית, פניתי לפסיכיאטר חדש שנתן לי מרשם לתרופות אחרות. שוב כדורים שצריך לקחת באופן יומי, עם מינון שהולך ועולה כדי שהגוף יסתגל בצורה הדרגתית. שוב ציפיות גדולות. ושוב אכזבות עמוקות. התקפי החרדה שממשיכים. שלא לדבר על הנפילות הדיכאוניות הסיוטיות.
באותה התקופה, מצבי היה כל-כך מורכב שהטיפול עם הפסיכולוגית התקיים בין 2 ל-3 פעמים בשבוע. ההרגשה הייתה של טיפול נמרץ של הנפש, שנמשך למשך תקופה ארוכה-ארוכה. בזכות הזמינות הגבוהה שלה, שרדתי עוד שבוע ועוד אחד; עוד נפילה ועוד אחת; עוד רגע של ייאוש מוחלט ועוד אחד – וגם למדתי על הדרך כמה דברים חשובים על עצמי ועל החיים.
סוף טוב
אחרי שנתיים בתוך המסע המפרך הזה, התחלתי סוף סוף להתחזק ולהתייצב. זה לא שבאמת השתנה דבר – מלבד השחיקה הגדולה שכבר איימה איום ישיר על הזוגיות שלנו וגרמה לי לתפוס את שארית חיי בכל הכוח. עם השיפור במצבי, הורדתי את תדירות הפגישות אצל הפסיכולוגית. עברנו לפעם בשבוע; ומאוחר יותר לפעם בשבועיים ולפעם בחודש. השלב הבא היה להיפרד מהתרופות, דבר שנדרש להיעשות בהדרגתיות ולקח עוד כמה חודשים.
אחרי שנתיים בארץ רעה ומסוכנת, חזרתי לחיים. אני חבה זאת במידה רבה מאד לפסיכולוגית היקרה שלי, שעמדה בנאמנות ובסבלנות מול כל מה שסער בתוכי ובחיי – ובכך, הצליחה לשמור עלי.
אסיים בתפילה – שכל מי שזקוקה תגיע בקרוב מאד לידיים המקצועיות הנכונות לה ושמשם היא תעלה על דרך המלך לבניית חיים בריאים ומאושרים ❤
פוסטים קשורים: 4 עקרונות כשמחפשים מטפל; כמה דברים שלא כולם יודעים על טיפול