זיהיתי את הדיכאון ברגע שהוא התפרץ לחיי. מההתחלה היה לי ברור שאני הולכת לחפש עזרה ולהתחיל טיפול. כמה פשוט. לכאורה.
בפועל, עברתי דרך לא קטנה לפני שהגעתי לכתובות הנכונות עבורי. אני זוכרת את השיחה הזאת עם חברה קצת יותר מנוסה בתחום: אני יושבת על רצפה, מבולבלת לחלוטין ולא יודעת האם להמשיך עם המטפל שלי או לא.
מצד אחד, הוא מומחה, הוא יודע מה הוא עושה. מצד שני, אני לא ממש מתחברת אליו. מצד שלישי, כבר השקעתי הרבה זמן, שיתוף וכסף (!) בפגישות הראשונות. אז אולי כן כדאי להמשיך איתו וזהו?
מי שפוגש לראשונה את התחום הזה של בריאות הנפש נזרק לעולם חדש. ספציפית, בנוגע לטיפול, אתה לא יודע למה לצפות: מה זה טיפול? איך זה נראה? מה אני אמורה להרגיש במהלך הפגישות הטיפוליות? איזה דיסטנס מקובל שיהיה בין המטפל למטופל? כמה מהר אני אמורה לחוש הקלה, התקדמות?
לרוב מגיעים למטפל בדרך הבאה: מקבלים המלצה, יוצרים קשר עם מטפל/ת (טפיחה ענקית על השכם!) ונפגשים איתו לפגישת היכרות (טפיחה ענקית נוספת!), במהלכה מסבירים לו מה מביא אותנו לטיפול. ואז, קורה אחד מהתרחישים הבאים:
- אפשרות 1: מרגישים שהגענו בדיוק לכתובת הנכונה! יש כימיה טובה עם הדמות המטפלת. האווירה נעימה. יש הקשבה. יש כבוד הדדי. יש good vibes. מדהים! : )
- אפשרות 2: בדיוק ההיפך! כבר בפגישה הראשונה, יש הרגשה ברורה שלא ייצא מהקשר הזה שום דבר. קצת פחות מדהים אמנם אבל יש בזה גם ברכה: אפשר להתקדם הלאה, בלי להיתקע לשווא במקום לא נכון.
- אפשרות 3: מצב ביניים. לא זה ולא זה. מה עושים אז? איך יודעים האם להמשיך או להפסיק?
הנה 4 עקרונות שמנחים אותי בסיטואציות כאלה:
1. הרגשה טובה – בחירת מטפל שמרגישים אתו טוב ובנוח הוא דבר קריטי להצלחת הטיפול. כדי שהנפש תוכל לעבור תהליך של ריפוי, את צריכה להרגיש במקום בטוח ומאיר פנים, במקום שרוצה בטובתך ובמקום שנעים לך. בעיניי הפרמטר הזה הוא הפרמטר החשוב ביותר, הרבה לפני שנות הניסיון או מספר ההמלצות של המטפל.
2. הדרך חשובה לא פחות מהמטרה – בטיפול קורים כל מיני תהליכים עמוקים: פותחים נושאים לא פטורים, מגלים על עצמינו דברים חדשים, מאפשרים לדברים שהדחקנו לצוף מעלה וכו’. זה לא תמיד קל ולפעמים זה כואב. אבל הכאב צריך להיות כאב של גדילה. אם יש דמעות, אלו צריכות להיות דמעות של הקלה, לא של סבל. הכלל הוא שהטיפול צריך להיות טוב לי, בהווה. ואם זה לא המקרה, זאת אינדיקציה חזקה שמשהו כאן לא נכון עבורי.
3. לדעת לשחרר, על אף ההשקעה שהושקעה – נפגשנו כמה פגישות. גוללתי בפניה את הסיפור שלי. הוצאתי מאות ולפעמים אלפי שקלים… ואני לא מאד מתלהבת מהטיפול. הרבה פעמים זה הזמן שהמחשבה הבאה מתחילה לנהל אותי: ‘אם כבר השקעתי את כל המשאבים האלה, אני כבר אמשיך איתה’.
נסיוני דווקא לימד אותי משהו אחר. השקעתי, נכון. אבל גם הבנתי שזה לא מה שאני צריכה. באסה, אבל אין סיבה להמשיך להיות בתהליך שלא מקדם אותי. חבל על עוד הרבה שעות, כסף, ועוגמת נפש שאני יכולה לחסוך ולמנף במקום אחר. נכון, זה דורש עוד מאמצים, וזה באמת, באמת, לא קל. אבל זאת הדרך הכי משתלמת בסופו של דבר. דרך ארוכה אמנם – אבל קצרה הרבה יותר : )
4. העולם רחב – אנחנו בעולם של שפע מאד גדול, עם יש אינספור מטפלים. העולם הזה התרחב עוד יותר עם מהפיכת הקורונה: בזכות האמצעים המקוונים, הרבה יותר קל עכשיו להפגש עם מטפל שגר בקצה השני של הארץ. חשבתי שזוהי המטפלת שתוכל לעזור לי, והתברר כעת שלא. הכל בסדר – היא לא המטפלת היחידה.
עם השנים, נוכחתי לגלות שהם נכונים ויעילים לא רק בתחום של סיוע נפשי, אלא בהרבה מאד הקשרים אחרים של החיים – בחירת רב, דולה, רופא… 🙂
הפוסט הזה פגש אותך? תכתבי לי בתגובות – אשמח מאד לקרוא! המידע שקראת יכול לעזור לעוד משהי? שתפי את הדף הזה ❤
הפוסט נפלא. אני בדיוק עומדת בפני הצעד הזה, שדחיתי ודחיתי כבר יותר מדיי… בתחלה של טיפול. עזרת לי בכל מילה שכתבת. תודה.
הי טל יקרה! ממש תודה שכתבת, זה כל-כך עושה טוב לקרוא שמשהו שכבתי עזר, ברוך ה’. המון הצלחה יקרה!!! ❤