אני זוכרת את הרגע המדויק בו שמעתי לראשונה את הביטוי ”באונסינג” (bouncing). יכולתי לשמוע את צליל האסימון שנופל. אז ככה קוראים לזה. באונסינג. אמנם לא הכרתי את השם הזה – אבל את החוויה, הכרתי ועוד איך!
באונסינג, בתרגום מילולי, זה כדרור. כדור שזה עתה נזרק על הקרקע וקופץ חזרה לכיוון מעלה.
באונסינג, זאת היכולת לקום אחרי הנפילה.
בשבילי, מדובר באומנות של ממש. זה משהו שאני מתאמנת עליו כל הזמן, בכל מיני הזדמנויות. אני כבר שנים משפרת את הביצועים שלי בנושא ושמחה מהתוצאות בשטח ב”ה – ובד בבד אני מבינה שבאיזשהו מקום, יש כאן עבודה של חיים…
שנים, פחדתי מאד ליפול. ידעתי שלקום מנפילה זה דבר מורכב שדורש ממני מלא זמן וכוחות. לפרט לכן? בדרך כלל ‘נפילה’ היתה מוציאה אותי מן העולם הזה למשך יומיים שלמים. יכולת הדיבור הייתה כאילו נלקחת ממני, וכמו כן גם היכולת שלי לתפקד בבית. יומיים במיטה. זה היה הדפוס המוכר, וידעתי שעם כל הרצון הטוב, אין לו ממש קיצור.
48 שעות שבמהלכן, לא היה עם מי לדבר. ואחריהן? הרבה פעמים, הייתי זקוקה ליד מושיעה כדי לחלץ אותי ממקום הנפילה. כדי לחלץ אותי מן השקט ומן השיתוק של עצמי. אחרי החילוץ הראשוני הזה, עוד הייתי זקוקה לשיחת הרגעה ועידוד. לשמוע שאני בסדר, שמותר לי, שבאמת לא קל לי ורחמים עלי, שאני גיבורה שאני מתמודדת עם תיק כזה גדול ושאני עוד אצליח לצאת מזה לגמרי, בעזרת ה’.
רק אז, אחרי כל היומיים האלה וכל החילוץ הזה, הייתי מעיזה סוף סוף לנסות להתרומם, ברגליים כושלות ובגוף חלש – ובתנועות מהוססות הייתי מנסה להתחבר שוב לזרם החיים.
תהליך שלם.
ואז קרה משהו. גיליתי לאט לאט שמותר לי לקצר את תהליך הזה. שאני לא באמת חייבת לעבור את כל השלבים האלה על מנת לחזור לעצמי. שאפשר ליפול – ולקום יותר מהר. הרבה יותר מהר.
לקח זמן, אבל בסוף השתכנעתי שמותר לי – בכל שלב – לחזור לחיק החיים. שהעולם באמת מסכים לקבל אותי בחזרה. שהוא לא נקמני ולא שומר טינה על כך שנעלמתי למשך דקות או שעות. להיפך. לרוב, אני רק צריכה לעשות צעד לקראתו והוא מקבל אותי בזרועות פתוחות.
מותר לקום מהר. אני לא צריכה לנקות את הכל. אני לא צריכה לעבור תהליך של כמעט תחיית מתים. אני יכולה לחזור בבת אחת. זה באמת בסדר.
להפתעתי הענקית, גיליתי שלא רק שמותר לי לחזור… אלא שאני גם מסוגלת. אני מסוגלת לצאת מהחדר. לשים חיוך על הפנים. לגשת למי שנמצא ולחבק. לשבת סביב השולחן ולאכול עם כולם. לחוש סיפוק על הניצחון האישי. לחגוג את החזרה לחיים. לשמוח מכל הלב. אני מסוגלת – למרות שהרגע נפלתי.
זה הבאונסינג.
היכולת ליפול – ולקום.
ליפול ולקום. ליפול ולקום. ליפול ולקום. ליפול ולקום.
בקלות רבה יותר 💙
התחברת לשורות האלה? בואי תשאירי לי תגובה למטה, זה תמיד מחמם לי את הלב! ❤
פוסט בנושא שכן: איך ממשיכים מכאן?
“אני מסוגלת, למרות שהרגע נפלתי”. משפט מדהים. הרבה פעמים ברגעים עצובים אני שוכחת את הכוחות שלי. או בתקופה קשה, אני שוכחת איך לפני זה קמתי ועשיתי והמשכתי אחרי תקופות קשות שהיו בעבר. כרגע אני בטיפול יום לדיכאון ולחרדה ובכלל לערך העצמי וזה ממש ממש עוזר. אבל מה שהביא אותי לנקודה שאני נמצאת בה עכשיו שזה התקדמות בטיפול יום אלה רגעים קטנים של אומץ, ואני שוכחת את זה, שההצלחה שלי היא לא רק בכאן ועכשיו, אני בניתי את עצמי וצמחתי מתקופות קשות גם קודם, ויש לי את היכולת לצמוח מרגעים קשים שגם יבואו. גם לתת לעצמנו קרדיט על הבאונסינג הזה, זה חשוב. כל פוסט פה מדבר אליי בצורה אחרת, תודה לך
קיוטי פיי יקרה מאד!!
תודה על התגובה ועל המילים המרגשות! אני מעריכה מאד.
את כל-כך צודקת. כל ה-baby steps האלה, שאיש מבחוץ לא יכול להבחין בהם אפילו – הם כולם פרי של אומץ עצום.
ואת כל-כך צודקת גם שכל פעם כזאת שאנחנו מצליחות להתרומם מצטרפת לקודמותיה.
ככה, לאט-לאט-לאט – נבנה חוסן. נבנית בריאות. נכתב סיפור ההצלחה שלנו.
העבודה סזיפית וקשה עד מאד לפעמים – מי כמוך יודעת – אבל היא שווה כל-כך והיא משתלמת כל-כך.
את מהממת על היכולת לראות את כל מה שכבר הצלחת ואת כל מה שכבר בנית!
ובוודאי שבזמן של נפילה, קשה מאד לזכור את ההצלחות שלנו ואת כל מה שכבר התקדמנו והתגברנו…
אם היינו זוכרות, כנראה שגם לא היינו נופלות… או לפחות לא כל-כך חזק…
אבל הצלחה אחרי הצלחה, ותזכורת אחרי תזכורת – הידיעה הזאת כן נטמעת בתוכנו בסופו של דבר!
בהצלחה ענקית בטיפול יום!! את אלופה שאת ככה מטפלת בעצמך, בגבורה ובהתמדה!
מתפללת לרפואתך השלמה ולחיים מלאי טוב ושמחה 💕