הערה: בפוסט הזה, אני מתייחסת למה שניתן לעשות, בזמן אמת, כשמופיעות מחשבות אובדניות. שורות אלו אינן מהוות תחליף להתייעצות או לקבלת עזרה אצל איש מקצוע. באופן כללי, במקרה של מחשבות אובדניות שחוזרות על עצמן חשוב מאד לפנות לכתובת מקצועית.
מחשבות אובדניות. מהמקומות הקשים והחשוכים שאפשר להגיע אליהם בדיכאון. הן מופיעות כשהסבל גדול מנשוא. כשאי אפשר יותר. כשחוסר השפיות מפחיד מדי. כשמסתכלים על החיים ורואים עד כמה הדיכאון פגע בכל חלקה טובה – ומגיעים למסקנה שמכאן כבר לא תוכל להיות דרך חזרה. כשהעתיד נראה כמו רצף של תמונות עגומות של חוסר תפקוד, סבל, כישלון ובושה.
מחשבות אובדניות זה דבר שואב. מפיל. משתק. ומפחיד, מפחיד מאד. אבל אני מאמינה שזה דבר שאפשר לנצח. בפוסט הזה אני רוצה לעבור על 4 תזכורות חשובות ביותר, שחוללו בי שינוי דרמטי בנושא הזה.
תזכורת #1 – מחשבות ורגשות, זה דבר חולף
הדבר הכי חשוב שאני רוצה להזיכר לך בנקודה שאת מתמלאת מחשבות אובדניות הוא: שמחשבות ורגשות, זה דבר חולף.
תחשבי על זה רגע. כמה מחשבות עוברות במוח שלנו מדי שעה? מדי יום? מדי שבוע? כמה רגשות מתחלפים בלב שלנו לאורך יממה אחת? לאורך חודש?
העובדה שאת עכשיו חושבת ומרגישה דברים מסויימים ממש-ממש לא אומרת שזה יישאר ככה לתמיד!
תזכורת #2 – בזמן של מחשבות אובדניות, אנחנו עוברים למצב של ”ראיית מנהרה”
הבעיה הגדולה היא שבזמן של מחשבות אובדניות, אנחנו עוברים למצב של ”ראיית מנהרה”. למה הכוונה? תחשבי שאת נוהגת על כביש. שדה הראייה שלך פתוח ורחב. את רואה את הרכבים מולך, אבל גם את השמיים, את השדות בצדדים וכו’. לעומת זאת, כשאת נוהגת בתוך מנהרה, האופקים צרים הרבה יותר. אין שמיים, אין שדות, אין אור שמש. את רואה בקושי את הרכבים הסמוכים.
המחשבות האובדניות פועלות ממש כמו מנהרה. הן סותמות כל אופק אפשרי, כל נקודת אור, כל פיסת אוויר. הן מסתירות את כל הטוב שבך, את כל הכישרונות שלך, את כל הניצחונות שהיו לך, את כל רגעי השמחה והתקווה שיש לך – ואת כל העתיד מלא האור שיכול להיות לך.
כשאנחנו בתוך מנהרה חשוכה בכביש, אנחנו יודעים שהיא נגמרת, בסוף. גם התקף אובדני עובר… בסוף. כי מחשבות ורגשות הם דבר חולף, כמו שכבר הזכרנו.
תזכורת #3 – יש חיים אחרי התקף אובדני
וכשההתקף נגמר, הדברים הפשוטים והיקרים של החיים חוזרים אלינו:
כמו החשק לאוכל מסוים,
כמו להתרגש משיר יפה,
כמו ליהנות מהריח של הטבע,
כמו לחייך או לצחוק,
כמו לקבל פרץ של מוטיבציה
וכמו הרצון לעשות מעשה טוב.
ובנתיים, מה עוד יכול לעזור לנו לשרוד את האירוע הזה?
תזכורת #4 – כוח הדיבור
אני רוצה לשתף אותך במה שהבנתי על עצמי: כדי לעבור התקף אובדני, צריך לדבר אותו. להוציא את המחשבות החוצה. להגיד למישהו שיכול לעזור את המילים המפורשות: ”אני עכשיו עם מחשבות אובדניות. אני צריכה עזרה.”
כי מחשבה אובדנית היא למעשה זעקה נוראה. זעקה שאומרת ”אני לא יכולה יותר! אני סובלת מדי! תצילו אותי!!!”. וכשאנחנו הופכות לחיה פצועה, וצועקות ככה שיבואו ויצילו אותנו מעצמינו – אנחנו מוכרחות שהצעקה הזאת תישמע. אנחנו זקוקות ליד אוהבת, למבט מלא אמון, ללב מבין ולמילים מרגיעות ומעודדות.
אנחנו צריכות שיזכירו לנו את כל הטוב שבתוכנו, את החוזקות ואת הכישרונות שלנו, את הניצחונות הרבים שהיו לנו, את כל רגעי השמחה והתקווה – ואת כל העתיד מלא האור שיכול להיות לנו.
כי לאהבה, להכלה, לאמון ולראיית הטוב יש כוח מציל ומרפא.
את הלב החבר הזה ואת היד האוהבת הזאת, אפשר למצוא ביותר ממקום אחד. קרוב/ת משפחה, בן הזוג, חברה, שכנה טובה, פלטפורמה אינטרנטית – וכמובן גם פסיכולוגית או עמותה כמו ער”ן או ניצ”ה.
אם את מתמודדת עם מחשבות אובדניות, אנא ממך, תזכרי את 4 הדברים החשובים האלה:
#1 מחשבה, גם מחשבה אובדנית, היא דבר חולף.
#2 בזמן של מחשבות אובדניות, המוח עובר ל”ראיית מנהרה”.
#3 יש חיים אחרי התקף אובדני.
#4 תבטאי את המחשבות שלך. כשמופיעה מחשבה אובדנית, תקראי לעזרה. תצרי קשר עם דמות טובה, מרגיעה, עם עין טוב ואמונה גדולה בכוח של בני האדם להתרומם ממשברים. תפני לאדם שאת מנחשת שהוא יוכל לעזור לך, ותשתפי אותו. כשמוציאים את המחשבות האובדניות החוצה, כשמדברים אותן ומצליחים להגיד על מה הן יושבות ומה הקפיץ אותן הפעם – ההתקף האובדני מאבד מכוחו, ולבסוף נעלם. ומגיעים לקצה המנהרה. לאור.
בהצלחה גדולה יקרה! את יכולה! ❤❤❤
את מכירה משהי שהדברים האלה רלוונטיים לה? בבקשה שלחי לה את הפוסט הזה! וכרגיל, אני תמיד שמחה לקרוא תגובות. מוזמנת לכתוב לי כאן למטה ❤
פוסטים קשורים: טוב שנשארתי בחיים, חושך מצרים, סגר מסוג אחר
זה החזיר אותי אחורה, לתקופה לא טובה בחיי שהייתי צריכה להילחם במחשבות שמנסות לשכנע אותי שלאף אחד לא אכפת, שהמצב תמיד יישאר גרוע כמו שהוא וכלום לא יעזור. המלחמה הזו היא לא פשוטה. הדיכאון מנסה לשכנע אותך שאין תקווה.
אני בתקופה פחות טובה כרגע, אין מחשבות אובדניות אבל כן יותר קשה לקום מהמיטה. אני רגילה להיאבק בדיכאון אבל פעמים רבות זה משאיר אותי מתוסכלת כשאני מצפה מעצמי ליותר ממה שאני מסוגלת. אני מתלבטת עם עצמי מתי לתת לעצמי את המנוחה הזו ומתי לתת דחיפה ולעשות דברים בכוח. למזלי יש לי תמיכה ואין לחץ כלכלי או אחר אז זו לגמרי החלטה שלי
הי Cutie Pie יקרה!
מאד משמח ומרגש לראות את כל הדרך שעשית ושאת כבר לא מתמודדת עם מחשבות כאלה ב”ה! גם מאד משמח שאת מוקפת ומקבלת תמיכה. זה כל-כך משמעותי!
אני ממש יכולה להזדהות עם התהייה שאת מעלה. פגשתי אותה כל-כך הרבה פעמים! איפה עובר הקו הזה בין מה שאני מסוגלת לעשות לבין מה שמחוץ ליכולת שלי? איפה כדאי לי להיות בהקשבה ובהבנה של מצבי ואיפה כדאי לי להתאמץ ולהתגבר? הלוואי והייתה לזה נוסחה ברורה.
בגזרת האופטימיות, אני כן שמה לב על עצמי שעם הזמן והניסיון אני מצליחה יותר ויותר לדייק את ההקשבה של הקולות שבתוכי ולהגיב להן בצורה יותר ויותר מתאימה ומדויקת. זה הרבה ניסוי וטעייה אבל זה קורה ב”ה 🙂
את משתמשת במילה ‘מנוחה’ ואני חושבת זאת נקודה מאד מעניינת. אני לא בטוחה למה התכוונת בדיוק, אבל חשבתי לכתוב לך איפה אצלי דיכאון ומנוחה נפגשים. אולי זה יעזור במשהו…
דיכאון יכול לנבוע מהמון גורמים, ואחד מהם הוא עומס (טכני או רגשי). לדוגמה שמתי לב שלא מעט מהנפילות הדיכאוניות שהיו לי התרחשו אחרי תקופות שדרשו ממני הרבה עבודה ומאמץ. באיזשהו אופן, הרגשתי שהנפילות האלה העניקו לי את המנוחה (הפיזית או הנפשית) שאני לא יכולתי להעניק לעצמי לבד, מכל מיני סיבות. אין דבר ששנאתי כמו לבלות יומיים רצופים במיטה ולסבול סבל רב כל-כך, כמו שאת יכולה לתאר לעצמך. אבל מה לעשות שהגוף (ואולי גם המוח, מבחינה מסוימת) כן קיבל מנוחה מסויימת במשך היומיים הלאה…
עם הזמן, התובנה הזאת הביאה אותי לאמץ שני דברים:
(1) להכניס תחנות יזומות של מנוחה ביום-יום שלי. על מנת לא להגיע לקריסה הנפשית הזאת. מדובר בזמנים מובנים שבהם אני עושה דברים שאני יודעת שהם מטעינים אותי ועושים לי טוב. הזמנים האלה הם בגדר של ‘קודש קודשים’ כמעט, ובעלי ואני עושים הכל כדי לאפשר שהם יתקיימו, ממש כמו שהיינו מקפידים אם היה מדובר בתרופה קבועה שנחוצה לתפקודי. (כתבתי על זה יותר בהרחבה בפוסט ”מה לעשות כדי שזה לא יחזור?”).
(2) להרגיל את עצמי להיות עם היד על הדופק. לפעמים העצירות היזומות האלה לא מספיקות, והעומס (שוב, הטכני או הרגשי – זה לא משנה לצורך העניין) מתחיל לאיים על האיזון שלי. זה לקח לי שנים עד שהבנתי את הדבר הבא: כשאני *רק מתחילה* להרגיש שאני עמוסה מדי, *זה הזמן* לעצור למנוחה. לקחת כמה שעות לעצמי. לכתוב. לצאת להתרעננות ארוכה. או כל מה שעושה לי טוב. פעם חשבתי שאני יכולה למשוך עוד קצת. ועוד קצת. היום אני לרוב לא מנסה למשוך. אני מרגישה שאני כבר לא בטוב הרגיל שלי? סימן שאני צריכה לעצור ולהתמלא בחזרה. בלי לחכות יותר מדי.
שמתי לב שכשאני בהקשבה לשני הדברים הנ”ל, אני ברוך ה’ מצליחה להישאר ”על המסלול”…
שולחת לך המון-המון כוחות! זאת אכן מלחמה לכל דבר, כמו שכתבת, והאויב חזק ומתוחכם, אבל בע”ה את תנצחי ובגדול!!! כבר עברת כל-כך הרבה דרך!!! את אלופה ❤❤❤❤