כוחה המופלא של החמלה
זאת העזרה הכי גדולה שיצא לי לקבל. לפעמים, זה מה שפשוט אצלי אותי. ואם זכיתי אי פעם לעודד או לתמוך במישהו אחר, זה היה בזכותה. החמלה.
חמלה היא לא רחמים. כשאנחנו מרחמות, אנחנו מסתכלות מאזור גבוה – אל מה שלמטה מאתנו. החמלה לעומת זאת, היא המקום האנושי שבתוכנו. זה שיודע שבעצם, כולנו אותו דבר. שלכל אחד, לכל אחד ממש, יש חוזקות וחולשות, הצלחות והתמודדויות.
החמלה קשורה ליכולת לראות את הטוב שבאחר, גם כשהוא נמצא עכשיו במקום שפל. יש בחמלה רכּוּת, הכלה. יש בחמלה חמימות, שמסוגלת להמיס את חומות הקרח שאנחנו לעיתים בונים סביבנו. יש בה דבר שמסוגל למלא את הבור הריק שלפעמים מתמקם לנו בפנים.
זאת השפה של הלב – ולכן היא נמצאת איפה שהלב נמצא. כדי להרגיש חמלה, צריך לקחת את עצמינו בדמיון אל תוך הלב של השני ולשוטט שם בנחת ובסקרנות שוחרת טוב. מה כואב שם? מה מפחיד? מהם קשה מדי? מה זקוק לריפוי? לחיבוק? למילה טובה? התשובות לשאלות האלה – מייצרות בתוכנו חמלה.
גם (ובעיקר) כשאנחנו עושים טעויות
רב שלמה קרליבך היה אומר שכל מה שילד צריך – זה מבוגר אחד שיאמין בו. כמה נכון, אמיתי ומדויק. וממה שראיתי, זה נכון גם לנו, המבוגרים. כולנו זקוקות לעיתים שיזכירו לנו שאנחנו טובות. במיוחד כשאנחנו טועות, נופלות או מתנהגות בניגוד לעקרונות ולערכים שלנו.
במהות שלנו – אנחנו רוצות להיות טובות. זה צורך עמוק וקיומי שטבוע בתוכנו, כמעט כמו הצורך באוויר או במזון. כשאנחנו מצליחות לראות את הטוב שבנו, אנחנו מתמלאות כוח וחיוּת.
ולהיפך – כשאנחנו נכשלות ומתייאשות מעצמינו, אנחנו מתרוקנות.
שם, כשאנחנו מפסיקות להאמין בעצמינו, אנחנו זקוקות לדליים גדולים של חמלה. ליד מושטת באהבה ובאמון. למבט שמגיע ישר לנשמה, לרצון הטהור ולכוונות הטובות שלנו. אנחנו זקוקות למילים מנחמות לגבי כל מה שכן הצלחנו בעבר. וללב שיודע מול מה אנחנו מתמודדות בגבורה היום.
כשאנחנו זקוקות לחמלה – שלא מגיעה…
יש את הפעמים האלה, שאנחנו משוועות לחמלה – והיא לא מגיעה. במקרים כאלה, אני מאמינה שצריך ללמוד לבקש חמלה. ”בבקשה תזכיר לי את מה שטוב בי” / ”אני צריכה לשמוע שאני חזקה ושיהיה בסדר” / ”את יכולה לעזור לי להבין למה הגבתי ככה?”. כן, אפשר ורצוי ללמד את הסובבים אותנו מה אנחנו זקוקות. אפשר ורצוי לכוון אותם למילים שיעזרו לנו להרגיש טוב יותר.
ולפעמים… לפעמים, אין באמת אף אחד. יש זמנים כאלה שזה רק אנחנו – ואנחנו. האם נדע אז להפנות את כל החמלה הטובה הזאת כלפי עצמינו? לזכור את הקשיים הרבים שמנת חלקנו? ולהעריך את אינספור הדברים הטובים שכבר ברפרטואר שלנו?
האם נדע להסתכל אל עצמינו ברכּוּת ובעין טובה? ככל שננסה ונתמיד – כך היכולת המופלאה הזאת ותגדל לה 🙂
הפוסט הזה נגע בך? עזר לך? אני תמיד מאד שמחה לקבל תגובות! את מוזמנת לכתוב לי כאן למטה ובלי נדר אגיב לך בהקדם ❤