התרופה שמרפאה את הנפש

זאת העזרה הכי גדולה שיצא לי לקבל. הדבר שהציל אותי בלא מעט זמנים חמורים. חמלה.

חמלה היא לא רחמים. כשאנחנו מרחמות, אנחנו מסתכלות מאזור גבוה – אל מה שלמטה מאתנו. החמלה לעומת זאת, היא המקום האנושי שבתוכנו. זה שיודע שבעצם, כולנו אותו דבר. שלכל אחד, לכל אחד ממש, יש חוזקות וחולשות, הצלחות והתמודדויות.

החמלה היא המקום שמצליח לראות את הטוב שבאחר, גם כשהוא נמצא עכשיו במקום שפל. יש בחמלה רכּוּת, הכלה. יש בחמלה חמימות, שמסוגלת להמיס את חומות הקרח שאנחנו לפעמים בונים סביבנו. יש בה דבר שמסוגל למלא את הבור היבש שמתמקם לנו לעתים במקום הלב.

הרב שלמה קרליבך אמר שכל מה שילד צריך, זה מבוגר שיאמין בו

כמה נכון, אמיתי ומדויק. וממה שראיתי, זה בעצם נכון לכל אחד מאתנו. כשהעולם הזה מפחיד מדי, כשהכאב נראה שהוא לא יעזוב אף פעם, מה שאנחנו באמת צריכות, זה מבוגר אחר שיאמין בנו. שיזכיר לנו שאנחנו בסדר וישדר לנו שיהיה טוב.

וכשהפחד והכאב נובעים מטעויות שאנחנו עשינו, על אחת כמה וכמה. הנקודה הזאת, שבה השגיאות והכישלונות שלנו מצליחים לשכנע אותנו שאנחנו חסרות תקנה או רעות חלילה – היא הנקודה שבה אנחנו זקוקות ביתר שאת לכל החמלה שבעולם.

למה? כי במהות שלנו – אנחנו רוצות להיות טובות. זה צורך עמוק וקיומי שטבוע בתוכנו, כמעט כמו הצורך באוויר או במזון. כשאנחנו זוכרות כמה טובות אנחנו, אנחנו מתמלאות בכוח. ולהיפך, כשאנחנו מתייאשות מעצמינו, אנחנו מתרוקנות ומתקבעות בתוך אי-מסוגלות מסוכנת והרסנית.

שם, בייאוש העצמי הזה, אנחנו זקוקות לדליים גדולים של חמלה. למבט שידלג על כל מה שלא הצלחנו להיות הפעם, ויגיע ישר איפה שהרצון הטהור והכוונות הטובות שוכנים. למילים מרגיעות שתזכירו לנו את כל מה שכן הצלחנו – וגם מול אלו דברים גדולים התמודדנו. ליד מושטת לעברנו באהבה ובאמון גדול.

איך מגיעים לנקודת החמלה הזאת?

מי שמעניק חמלה לחברו מעניק לו חיים, תקווה וכוחות. זה נכון בין אם מדובר בחברה, בילד שלי, בבעלי או בכל אדם אחר. אבל איך בכלל ניתן להגיע לדבר הקסום הזה?

החמלה היא השפה של הלב – ולכן היא נמצאת איפה שהלב נמצא. כדי להרגיש חמלה, צריך לקחת את עצמינו בדמיון אל תוך הלב של השני ולשוטט שם בנחת ובסקרנות שוחרת טוב. מה כואב שם? מה מפחיד? מהם קשה מדי? מה זקוק לריפוי? לחיבוק? למילה טובה? התשובות לשאלות האלה – מייצרות בתוכנו חמלה.

ומה עם הזמנים האלה שהחמלה נראית בלתי נגישה?

האמת היא שאני כותבת את השורות האלה מתוך זמן כזה. מריבה. משהו שהשתבש והפריד בינינו. אז אחרי יום מורכב, אני כותבת את הפוסט הזה, כדי להזכיר לעצמי את הדרך… כדי שאזכור שחמלה מביאה שלום בין הבריות – ושלום בלב.

יש גם את הפעמים האלה, שאנחנו זקוקות לחמלה – והיא לא מגיעה. במקרים כאלה, אני מאמינה שצריך ללמוד לבקש חמלה. "בבקשה תזכיר לי שאני טובה למרות הכל" / "תוכלי להגיד לי שאני חזקה ושיהיה בסדר?" / "את יכולה לעזור לי להבין את עצמי ולמה הגבתי ככה?". כן, אפשר ורצוי ללמד את הסובבים אותנו מה אנחנו זקוקות. אפשר ורצוי לכוון אותם למילים שתעזרו לנו להרגיש טוב יותר.

ולפעמים… לפעמים, אין באמת אף אחד. יש זמנים כאלה שזה רק אנחנו – ואנחנו. האם נדע אז להפנות את כל החמלה הטובה הזאת כלפי עצמינו? לזכור את אינספור הדברים הטובים שכבר עשינו? להביט באמת בכל הקשיים שהיו – ובכל המאמצים שהשקענו?

האם נדע להסתכל אל עצמינו ברכּוּת ובעין טובה? אני מאמינה שאם רק נתמיד, אנחנו נרכוש עוד ועוד מהיכולת הזאת 🙂. ואתן?

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: