בעולם מתוקן, מי שכואב היה זכאי לאמפתיה. נקודה.
בלי הגבלה של משך זמן או של מספר פעמים.
אדם שכואב היה מוצא אוזן קשבת, פוגש מבט אוהב ובוטח – וכתף להניח עליה את הראש.
ואם למחרת עדיין היה כואב לו, הוא עדיין היה מקבל את כל אלה. בלי שיחסך דבר.
ואם הכאב שלו היה נמשך חודש, הוא עדיין היה זכאי לאותה ההבנה, לאותה הסבלנות, לאותו האמון, לאותן המילים המנחמות.
בעולם מתוקן, לא היה נמאס לאנשים להרים אותו. לשמוע אותו שוב ושוב. לעודד אותו, עוד ועוד. ללוות אותו בניסיונו, יד ביד, עד היעד הטוב.
בעולם מתוקן, אדם לא היה מפחד שהכאב שלו ירחיק את האחר.
הוא לא היה יודע שמותר, שסביר, שמקובל
לשתף פעם, פעמיים – אבל לא הרבה מעבר לזה.
אבל בעולם שלנו, אין הרבה סבלנות לכאב.
אנחנו אלופים בלתמוך, בלפרגן, בלתת אהבה ובלחזק – פעם אחת. פעמיים. שלוש.
אבל כל יום? יום אחרי יום?
אנחנו בני אדם, אין לנו את היכולת להכיל עד כדי כך. אנחנו מוגבלים.
אולי זה קיים, אבל רק אצל יחידי סגולה.
אנחנו צריכים תוצאות. אנחנו רוצים פתרונות. אנחנו מעוניינים בהצלחות.
אז אנחנו מפנים לטיפול. אנחנו מייעצים עצות. אנחנו מקשיחים קצת את הטון.
בעיקר כי לנו קשה כבר. לשמוע, להכיל, לחבק. ללוות בניסיון, בדממה, בענווה. לקוות ולהתפלל – בשקט.
ומה עם לכאב, יש את הקצב משלו?
ומה עם לניסיונות, יש את האורך משלהם?
ומה עם העובדה הפשוטה, הנוקבת, המטלטלת הזאת, שכשמישהו כואב – הוא צריך מישהו אתו?
אין לי תשובה. אלו החיים.
אני מבינה את מי שכואב. ואני מבינה את מי שמולו.
לפעמים אני במקום הראשון. ולפעמים באחרון.
אז אני מבינה. אני מקבלת.
אבל זה כואב.
את כותבת מדהים. כל כך מדוייק ונוגע.
תודה
אני כל-כך שמחה לקרוא שהדברים שכתבתי פוגשות עוד לבבות. תודה רבה שכתבת, זה מאד יקר לי! ❤
אאוצ, זה כאב לי. מאוד.
כי בגלל שאין כבר זכות לכאוב, אני לא מעיזה להגיד כשרע לי. עונה ב"ה, תמיד. כי הוא תמיד ברוך. ולאנשים חשדניים במיוחד גם מוסיפה אימוגי מאושר, כי הרבה יותר קל ונוח להם לשמוע את זה ולענות: "יופי איזה כיף, איך אני שמח/ה לשמוע!" מאשר להתמודד עם האמת.
כי מה כבר יש להם להגיד לי יום אחרי יום? כבר נגמר הכח להכיל ולחבק. אז יאללה, צאי מזה, ותפסיקי להתלונן כל הזמן.
אז אני מפסיקה להתלונן. ואז כשמגלים עד כמה קשה לי, שואלים- אז למה לא שיתפת? לא אמרת כלום? את יודעת שאנחנו תמיד פה בשבילך! את לא צריכה להתמודד עם זה לבד!
כי נמאס לכם, זה למה הפסקתי לשתף. שומרת את האופציה רק למקרי חירום כאלה, וגם אז לא מעיזה לשתף. שורדת רק בקושי.
אז מזל שיש אותך, כדי שארגיש שמישהו מבין אותי. קוראת עכשיו את כל הפוסטים, וקצת מעיזה להרגיש את החיבוק שאת מציעה. מקווה שגם לי מגיע קצת. מעיזה לכאוב, ולהרגיש את הנחמה.
תודה יקרה.
מקווה לטוב יקרה-יקרה-יקרה!!!
קיבלתי את התגובה שלך ונהיה לי כל-כך עצוב בלב. תודה שאת העזת להרגיש את החיבוק שאני מציעה. בטח שמגיע לך חיבוק! מגיעים לך מליונים! מי שכואב, מגיע לו שינחמו אותו. אז אני שולחת לך עוד הרבה מאד חיבוקים ומחשבות טובות, הרבה מאד! ומקווה שאת מקבלת גם אותם 🤍
אני רוצה לשלוח לך חיזוק גדול, ולהגיד לך שבע"ה בסופו של דבר תצאי מזה. זה לוקח המון זמן ויש כל-כך הרבה נפילות ורגעי ייאוש בדרך, אבל בע"ה האור בסופו של דבר שוב יחזור. והוא יהיה גדול הרבה יותר. ותזכי לראות כמה, באופן פרדוקסלי, צמח ממך מכל ההתמודדות הזאת וכמה יהלומים אספת לאורך המסע המפרך הזה.
לגבי הבדידות הכל-כך קשה הזאת שאת מתארת, כשאין לך לך למי להעז להגיד שוב שרע לך, אני רוצה לשתף אותך בשתי אמונות שלי, שגם סותרות אחת את השנייה וגם משלימות אחת את השנייה… את מרשה?
הדבר הראשון – יש בדידות בעולם הזה. זה נתון. לצערנו. אני מאמינה שכל אחד חווה בחיים שלו מצבים של בדידות. ואני גם מאמינה שכמה שבדידות הוא דבר כואב (אחד הדברים הכי כואבים בעולם, בעיניי) יש לה גם תפקיד ותכלית, ושבסופו של דבר היא גם יכולה להביא לדברים טובים. כתבתי על זה יותר בהרחבה כפי שאולי כבר ראית כאן.
והדבר השני – יש כל-כך הרבה שליחים למקום. העולם הזה כל-כך גדול ורחב, בוודאי עם היכולות הטכנולוגיות של היום. ולכן אני מאמינה שכשאנחנו מרגישות צורך בחיבוק, יד מנחמת, אוזן קשבת, לב שיגיד עלינו תפילות, ופה שיעניק לנו עצה טובה ופשוט עידוד וחיזוק – ואנחנו לא מוצאות כאלה – עלינו להמשיך לחפש, עוד קצת. כי יכול להיות שממש מעבר לפינה הבאה נפגוש עוד מהשליחים הטובים של הקב"ה. ונזכה סוף סוף לכאוב כמו שאנחנו זקוקות, לנקות את כל מה שבתוכנו – ולאחר מכן להרגיש טוב יותר.
כל-כך משמעותי לי שכתבת לי. זה אומר לי שיש לבלוג הזה משמעות עבור אחרות.
מאחלת לך את כל הטוב, השמחה והבריאות שבעולם 🤍🤍🤍