קמה, זה בסדר לשאול אותך משהו קצת אישי?
את יכולה לשאול בשמחה, אענה את מה שאוכל 🙂
טוב… אז… מאד מעניין אותי לדעת: ”קמה” זה השם האמתי שלך?
שאלה טובה! לא, זה לא השם האמתי שלי… בחיים הלא וירטואליים, לא מכירים אותי תחת השם ”קמה”. אבל האמת היא שאני יותר ויותר מרגישה שיש לי שני שמות… השם האמתי שלי – והשם ”קמה”. זה מאד מעניין איך הזהות הווירטואלית משפיעה ומקרינה על שאר האישיות…
כן? איך לדוגמה?
אמממ… תראי, כשאני כותבת, אני בדרך כלל יושבת במקום שקט. יש לי זמן לערוך, לתקן, לדייק… אז התוצאה נראית בהתאם. החיים האמתיים הם קצת (לפעמים הרבה) פחות מדוגמים. אבל מצד שני, אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי שואבת כוחות מ”קמה”. מדובר במצבים בהם אני רוצה להתייאש או להתעצבן או כל מיני, ואז אני מקבלת פרספקטיבה או עידוד מהדברים שכתבתי או מן התגובות שקיבלתי.
הבנתי, מגניב!
🙂
אפשר עוד שאלה? האם… האם את מתביישת מהדיכאון שעברת?
לא, אני לא מתביישת. זה חלק מהסיפור שלי והיום אני ב”ה מרגישה די שלמה אתו.
אז למה את כותבת את הבלוג הזה באופן אנונימי?
הו, שאלה גדולה!
ככה: בחרתי באנונימיות על מנת שאוכל להתבטא בצורה כמה שיותר חופשית. לדוגמה, בכל מה שקשור להצלחות שלי. בטבע שלי, אני מאד אוהבת לשמור דברים כאלה לעצמי. מצד שני, חשוב לי לשתף דברים מסוימים אם אני מעריכה שהם יוכלו לתת השראה או כוח לאחרות. אז הפתרון בשבילי הוא לעשות זאת באופן אנונימי.
בנוסף, יש לי ילדים. כרגע הם עדיין קטנים, אבל אני מאמינה שיום אחד, כשהם יגדלו, נושא הדיכאון יעלה. מאידך, אני לא יודעת עד כמה זה יהיה נכון שהם יהיו מעורבים בפרטים של מה שעברתי. אני מקווה ומאמינה שעם הזמן אני אדע יותר מה צריכים להיות הגבולות הבריאים לשיתוף שכזה. אבל בינתיים, כרגע, אני רוצה להיות חופשיה לכתוב אודות מגוון נושאים, שחלקם רגישים — דבר שמתאפשר לי בזכות האנונימיות.
ומה לגבי אנשים אחרים? את מספרת שעברת דיכאון?
יש לי חברות וקרובות משפחה שיודעות, אבל ממש לא כולן. עם השנים, וככל שעובר הזמן מאז שהייתי חולה, מעגל האנשים שמעודכנים נהיה יחסית משמעותי, אבל נכון להיום זה לא נושא שאני מדברת עליו בפומביות, סתם ככה.
תודה! אפשר שאלה אחרונה? את חושבת שיום אחד תצאי מהאנונימיות?
יכול להיות… כמו שגם יכול להיות שאשאר לתמיד אנונימית… העתיד שייך לעתיד… 🙂