מחפשת את פך השמן

כל-כך הרבה דברים נחבלים ביחד עם נפילה דיכאונית. הקשרים עם הסביבה. הזוגיות. ההורות. התדמית שלנו – בעיני אחרים ובעיני עצמינו. תהליך הבנייה של החיים, שכאילו נעצר, שנפגע.

ואז, באיזשהו שלב, הנפילה מסתיימת. ומסתכלים על החיים האלה. על כל העולם הזה שצריך לחזור ולבנות. וההרגשה היא הרגשה של ייאוש. ייקח נצח רק להתחיל לשקם. לפחות שבוע שלם ויותר של התאוששות איטית וסיזיפית. לפחות.

ואפשר להרגיש כל-כך אבודים: מאיפה מתחילים בכלל? הרי הכל הרוס מסביב. הרי ירדנו עמוק מדי. הלכנו רחוק מדי. הרי כל המשאבים נגמרו

חורף קפוא

ולילות ארוכים,

הכי ארוכים שיש.

חושך בחוץ ובלב.


האויב מתוחכם,

במרמה חדר פנימה וזרע

רעיונות זרים ופיתויים מסוכנים.


הבית כבר לא בית,

האמונה נסדקה זה מזמן


ואף המקום הטהור ביותר

נכבש, חולל, נטמא.


משוטטת לי אל תוך איי החרבות

והשברים.

גופי תשוש ועיניי שורפות

בשל חודשי המלחמה

הקשים.


כמה הרס, ריבון העולמים!

אמור נא לי אתה: איך מכאן תתכן תקומה?


וקול אין

וגם לא תשובה.


אז אני כמעט עוזבת

ורק רגליי מתמהמהות…

כמו נמנעות רגע מלכת…


שמא שם,

אם רק ארים עוד אבן,

אם רק אתכופף עוד פעם,


אזי אמצא

עוד קצת

מעצמי.


ושמא, שמא –

הקצת הזה

יספיק

ויספיק

ויספיק…

2 תגובות בנושא “מחפשת את פך השמן

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: