פך השמן שבתוכי

'שאריות של דיכאון' – לאורך השנים, הן המשיכו להופיע, פה שם. בכל פעם כזאת, כל-כך הרבה דברים נחבלו מחדש. הקשרים עם הסביבה. הזוגיות. ההורות. התדמית שלי – בעיני האחרים ובעיני עצמי. וכל פעם מחדש, עלתה התחושה המאיישת הזאת של תהליך בניית החיים ששוב נעצר.

טיבן של שאריות הדיכאון לדפוק בדלת, לעשות את מה שהן עושות ואז – להרפות וללכת (עד לפעם הבאה). ומה קורה כשהנפילה מסתיימת? מסתכלים על החיים האלה. על כל מה שצריך לחזור ולבנות. וההרגשה היא הרגשה של ייאוש. ייקח נצח רק להתחיל לשקם. לפחות שבוע שלם ויותר של התאוששות איטית וסיזיפית. לפחות.

אפשר להרגיש כל-כך אבודים: מאיפה מתחילים בכלל? הרי הכל הרוס מסביב. הרי שוב ירדתי עמוק מדי. הרי כל המשאבים נגמרו…


חורף קפוא

ולילות ארוכים,

הכי ארוכים שיש.

חושך בחוץ ובלב.


האויב מתוחכם,

במרמה חדר פנימה וזרע

רעיונות זרים ופיתויים מסוכנים.


הבית כבר לא בית,

האמונה נסדקה זה מזמן


ואף המקום הטהור ביותר

נכבש, חולל, נטמא.


משוטטת לי אל תוך איי החרבות

והשברים.

גופי תשוש ועיניי שורפות

מחודשי המלחמה

הקשים.


כמה הרס, ריבון העולמים!

אמור נא לי אתה: איך מכאן תתכן תקומה?


וקול אין

וגם לא תשובה.


אז אני כמעט עוזבת

ורק רגליי מתמהמהות…

כמו נמנעות רגע מלכת…


שמא שם,

אם רק ארים עוד אבן,

אם רק אתכופף עוד פעם,


אזי אמצא

עוד קצת

מעצמי.


ושמא, שמא –

הקצת הזה

יספיק

ויספיק

ויספיק…


פוסט בנושא שכן: איך ממשיכים מכאן?

2 תגובות בנושא “פך השמן שבתוכי

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: