הקדמה: השורות האלה מיועדות לאימהות, למורות ואפילו לנערות. בתחילת הפוסט אני אספר על עצמי ועל מה שילדה צעירה יכולה לעבור כשהחברות לכיתה מתנכרות אליה. בהמשך, אני אתן 5 מפתחות חשובים כדי שנוכל לשמור על היקרים לנו מכל – וליצור עולם בטוח וטוב יותר.
אני כותבת יומן מגיל צעיר. לא בצורה קבועה, אלא כשעולה מתוכי צורך לכתוב. לאורך השנים, היו תקופות שכתבתי באופן כמעט יומיומי – והיו גם אחרות בהן בקושי כתבתי. אבל בשורה התחתונה, היומן הזה הוא עד היום חבר נאמן 🙂
יום אחד, עלה לי רעיון. אולי, אם אקרא את כל היומן שלי מן ההתחלה ועד הסוף, אצליח להבין טוב יותר את עצמי ואת מי שאני? ניגשתי ביראת כבוד למגירה העליונה של השידה שבחדר והוצאתי חמש מחברות ספירלה בגודל A4, כולן עמוסות לעייפה בכתב ילדותי.
פתחתי את המחברת הראשונה, הישנה ביותר – כעשור אחרי שהיא נכתבה.
בעמוד השני, הייתה מעטפה. זכרתי אותה היטב. בתוכה שכן מכתב שכתבתי לילדה שהתעללה בי בבית הספר כשהייתי בת 11. הוצאתי את הדף המקופל, העברתי את עיניי על השורה העליונה ו…בּוּם!
המכתב התחיל עם המילים הבאות: ”אם את קוראת את המכתב הזה, סימן שאינני יותר”… בהמשך, הופיע תיאור של איך וכמה אותה הילדה פגעה בי במשך חודשים ארוכים, עד כדי כך שמרוב סבל ”הגעתי לידי מחשבות אובדניות”.
זכרתי את קיומו של המכתב – אך לגמרי הדחקתי את התוכן שלו…
הסיפור התחיל כשהגעתי לחטיבה. נכנסתי לבית ספר שונה מאד ממה שהכרתי לפני זה. אווירה אחרת, תרבות אחרת, ילדים אחרים. כעבור תקופה, ילדה אחת התחילה להציק לי. זה בא לידי ביטוי במילים פוגעניות, בקללות חמורות ואפילו במכות, בדחיפות ובשריטות. אבל הדברים הכי נוראים היו ההיעלבויות מול שאר הילדים, הצחוקים של התלמידים האחרים והעובדה שגם הם הפכו אותי, עם הזמן, לשעיר לעזאזל של הכיתה.
תוך זמן קצר, בית הספר הפך למעשה למקום מסוכן. פחדתי לעבור דרך שער הכניסה. ידעתי שברגע שאגיע לכיתה, אמצא את עצמי עוד פעם מדממת מבפנים מול העלבונות והבדידות. הלימודים הפכו להמתנה ארוכה עד שיגיע כבר הצלצול המשחרר, זה שישים קץ ליום נוסף של סבל. גם אם ברור היה שלמחרת הכל יחזור על עצמו שוב ושוב…
האם נלחמתי בחזרה? המכתב שבתוך היומן מספר שכן. ניסיתי שיטות שונות. להחזיר אש ולהגיב למילים ולמעשים. להתעלם. ואפילו להתחבב בעיני אותה הילדה והחברות שלה. אבל שום דבר לא הועיל – והמצב הנורא אליו נקלעתי המשיך חודש אחרי חודש, למשך שנה שלמה כמעט.
הזיכרון המובהק ביותר שיש לי מן התקופה הזאת הוא ההפסקות, אותן הייתי מבלה ישובה על הרצפה בקומת הכניסה, מסתתרת מאחורי עמוד בטון ענקי – בתקווה שהוא יסווה אותי מעיני התלמידים ומתעלוליהם האכזריים. ההפסקות האלה היו ארוכות ומלאות חרדה. עד כדי כך שכפי שהמכתב מעיד, הגעתי בסופו של דבר למסקנה שעדיף לי להיעלם. מבית הספר… ומן העולם.
ומה עם המבוגרים? לקח הרבה מאז זמן עד שנודע להם. מכל מיני סיבות, לא חשבתי לספר לאף אחד. בסוף, אחרי חודשים של סבל, פתחתי את ליבי למישהי שעבדה אצלנו כבייביסיטר. בתושייתה הרבה, היא החליטה לשתף את ההורים שלי. אפשר לומר שבמעשה הזאה, היא בעצם הצילה אותי. ברגע שהוריי שמעו את הדברים, הם פנו למחנכת, שתוך שיחה אחת (!!!) עם אותה הילדה המתעללת – שמה קץ מוחלט למסכת ההתעללויות הזאת.
כעבור שנה, הילדה שהתעללה בי פנתה אלי וביקשה ממני סליחה. קיוויתי שזה יקרה יום אחד – אבל לא הייתי מוכנה שזה יתרחש כל-כך מוקדם. בהחלטה של רגע, ולמרות שכתבתי שחור על גבי לבן ביומן שלעולם לא אוכל למחול לה, בחרתי לסלוח. בהתחלה לא הרגשתי שלמה עם זה. איך ניתן למחוק בכמה מילים סבל כל-כך עמוק ומתמשך? עברו עוד כמה שנים, קרו עוד כמה וכמה דברים טובים – ואני זוכרת שבסוף התיכון, כששתינו עמדנו לסיים את בית הספר, יצא לנו לנהל כמה שיחות משמעותיות ביחד…
חמישה מסרים שהייתי רוצה שתיקחו איתכן:
#1 גם ילדים צעירים מאד עלולים להתמודד עם מחשבות אובדניות! חשוב שנדע זאת ושנהיה ערניים כדי שנוכל לעזור להם.
#2 הצקות חמורות והתעללויות מתרחשות גם בקרב כיתות נמוכות! עלינו לפקוח עין תמידית ולוודא שהילדים (והתלמידים) שלנו נמצאים במקומות בטוחים – בכיתה, בתנועת הנוער, בקבוצות הווצאפ ובשאר הרשתות החברתיות.
#3 יש בכוחם של הורים ומורים להפסיק התנהגות פוגענית! גם כשנראה לפעמים שהתלמידים היום עושים את מה שהם רוצים, יש לנו המון כוח והשפעה על עולם הילדים! במקרה של הצקות, חרמות ושאר התנהגויות שליליות בכיתה (כלפי הילד האישי שלנו או כלפי כל ילד אחר מהכיתה), חובה עלינו להתערב עד שהמצב יתוקן. ההתערבות יכולה להיות פנייה להורים האחרים, למחנך/ת ואפילו לדרגים בכירים יותר בבית הספר – אם הדברים הראשונים לא עזרו.
#4 חשוב שנציף את הנושא מול ילדינו! בעיניי, זאת חובתנו לספר להם שלפעמים ילדים עלולים להתנהג בצורה רעה ופוגענית. עלינו להבהיר להם כמה דבר כזה הוא חמור ומסוכן. אנחנו צריכים ללמד אותם שאסור בתכלית האיסור לתת יד להצקות וקל וחומר להתעללויות. עלינו להסביר שבמקרה שמשהו מתרחש בכיתה, אם יש אפשרות כזאת, צריך לאזור אומץ ולהגן על הילד הנפגע. ובכל מקרה – שיש לדווח בדחיפות להורים ו/או לצוות בית הספר כדי שהמבוגרים יוכלו לשמור על הרווחה של כל תלמיד ותלמידה.
#5 אפשר לקום מניסיון כזה ולחיות חיים מאושרים! אחרי שהשנה הזוועתית הזאת הסתיימה, לקח לי עוד כמה שנים עד שמצאתי את עצמי מבחינה חברתית. בהתחלה נהייתי חלק מחבורה של בנות. ההתאמה בינינו לא הייתה הכי מדויקת, אבל לפחות כבר לא הייתי לבד. המקום שבו ממש התחלתי לפרוח היה תנועת הנוער, שם הייתי פעילה ומקובלת מאד ב”ה. עבר עוד קצת זמן וסביב גיל 15, פגשתי בבית הספר קבוצת בנות איכותיות. הן הפכו לחברותיי הטובות ואנחנו בקשר קרוב עד היום 🙂
את אימא לילד שסובל חברתית? קחי לך את העידוד הזה! כשישבתי לי מאחורי עמוד הבטון וביקשתי את נפשי למות, לא יכולתי לדעת שכל הטוב הזה עוד יחכה לי.
את ילדה שעוברת דברים דומים לאלה שאני עברתי? אני רוצה לשלוח לך חיבוק אמיץ מאד – ולהזכיר לך שלושה דברים סופר חשובים:
(א) את טובה! את נהדרת! יש בתוכך נשמה א-לוקית ויש בך אינספור תוכנות מעולות! אל תתני לאף אחד לפקפק באמת הזאת!
(ב) בבקשה, אל תשמרי בבטן. המבוגרים סביב יכולים לעזור לך. שתפי מישהו שאת סומכת עליו.
(ג) חיים שלמים ושפע של טוב מחכים לך, את עוד תראי ❤
אתן יותר ממוזמנות לשתף את הפוסט הזה! אני חוזרת ואומרת: זה בידיים שלנו. בואו נגביר מודעות. בואו נהיה ערניות. בואו נפעל באומץ. ובואו נהפוך את העולם למקום בטוח וטוב יותר ❤❤❤
פוסט קשור: מחשבות אובדניות: 4 תזכורות חשובות להתמודדות בזמן אמת
אכן, הרבה מהסיבות לדיכאון ולמחלות נפש אחרות מתחילות בילדות. אצלי זה היה חרם ביסודי ואמא שאמרה לי שאם אתעלם זה ייפתר, כי זו הייתה גם הדרך שלה להתמודד עם דברים – לטאטא מתחת לשטיח. אני לצערי לא מצאתי את מקומי במהלך שנותיי בבית הספר, והמקום הראשון שהתחלתי בו לפרוח היה לקראת סיום הצבא כשהתחלתי להיפגש עם פסיכולוגית בקשר לחרדה חברתית ובהמשך באוניברסיטה. אבל כל אחד והמסע שהוא עובר, והגישה שלי היא שאם הדברים שאני כותבת ומדברת עליהם יעזרו לילד אחד – אז אולי כל זה היה שווה את זה. ואני חושבת שבקרוב אתחיל לעזור ליותר מבן אדם אחד, ואני מתחילה לראות את ההשפעה שלי על אנשים בכל מקום שאני הולכת אליו, אז אולי זה באמת הוכחה לכך שהכל אפשרי
הי Cutie Pie יקרה!
תודה רבה על תגובתך. כאב לי מאד לקרוא את מה שקרה כשהיית ביסודי. תודה שאת משתפת ושאת מסבירה שלהתעלם לא יכול להוות פתרון.
חיבוק ענק על כל מה שהיה!!!
ואני חותמת על מה שאת כותבת! לא פעם, הניסיונות שלנו של היום הם מה שיאפשר לנו מחר להיטיב ולעזור לאחרים. וזה בהחלט נותן משמעות וגם מאפשר להתקדם עוד בתהליך הריפוי.
מאמינה איתך שהכל אפשרי! ומאחלת לך שמכאן ואילך תצליחי בכל – ושתמשיכי להשפיע המון טוב על כל מי שתפגשי ❤️
נורא עצוב, וקורה המון. גם אני סבלתי מבריונות חברתית בילדותי ובתיכון. גם אחותי הקטנה. זה באמת מצלק. אבל זה באמת משתפר אחר כך. בשלב מסוים בחיי חשבתי ללמוד תואר בייעוץ חינוכי, להיות יועצת חינוכית בבית ספר ולעזור לילדים שסובלים מבריונות כמו שאני סבלתי, להיות שם בשבילם… זה לא יצא בסוף…
תודה רבה אור בשולי הענן היקרה על תגובתך ועל שיתופך! אני כל-כך מצטערת שגם את וגם אחותך הייתן צריכות לעבור את הדבר הנורא הזה 💔
ואני מאד-מאד מתחברת לגישה שלך: לנתב את ניסיונות העבר לעשייה מבורכת בהווה!
אני תפילה שנזכה, את, אני, וכל מי שמזדהה, להוסיף המון אור וטוב לעולם ולאסוף עוד ועוד מהנקודות היקרות האלה – איפה שהעזרה לאחר והריפוי שלנו נפגשים ❤️