רק ביקשתי לטפל בעצמי

מספר הקדמות חשובות:

#1 הדיכאון שלי נמשך שנתיים. יחסית, מדובר בהרבה מאד זמן. אבל שזה לא ייאש אותך! יש סיפורים הרבה יותר קצרים משלי!

#2 בפוסט הזה אני מתארת את התחנות השונות שעברתי עד שהגעתי לטיפול הנכון – והיו לא מעט כאלה. גם בהקשר הזה, אני מכירה נשים שמצאו כתובת מתאימה הרבה יותר מהר ממה שקרה לי!

#3 בחרתי לשתף את החלק הזה מהמסע שעברתי כדי שאנשים ידעו שזה דבר שיכול לקרות. למצוא כתובת מקצועית מתאימה הוא דבר שעשוי לקחת זמן. חשוב להבין את זה כדי לא להגיע למחשבות מחלישות שאם עדיין לא מצאנו, סימן שאנחנו מקרה אבוד. זה פשוט לא נכון! כמה שזה עלול להתיש, החיפוש אחרי אנשי המקצוע הנכונים הוא חלק מתהליך הריפוי מהדיכאון, וכל צעד בכיוון מקרב את היציאה אל האור ❤

#4 מטרה נוספת של השורות האלה היא לעודד אתכן לא להמשיך טיפול שאינו מקדם אתכן. (ולמי שהנושא רלוונטי, כתבתי על זה פוסט אחר בעבר, אותו ניתן לקרוא כאן).

#5 בפוסט אני מספרת שכל הניסיונות התרופתיים שעשיתי לא הועילו לי. בשיתוף הזה אין לי כל כוונה לומר שתרופות הינן דבר לא יעיל. אינספור נשים ואנשים קיבלו את שפיותם ואת שמחתם בחזרה בזכות תרופות נגד דיכאון ו/או חרדה ואני מעודדת את כל מי שחושבת שזה מה שיעזור לה – לא לפסול את הכיוון הזה. לא רק זה, אלא שבעניי ליטול תרופה כשיש צורך, זה הדבר הכי אחראי והכי אמיץ שיש!


יציאה נחושה לקרב על השפיות שלי

כבר הזכרתי בבלוג שאת הדיכאון זיהיתי עוד ברגעים הראשונים שהוא התפרץ לחיי. כשהבנתי שאני במצב נפשי מורכב, התעודדתי מהמחשבה שאני יודעת מה הדרך החוצה. "כשיש בעיה בצנרת, קוראים לאינסטלטור; כשיש בעיה בעיניים, הולכים לרופא עיניים; וכשיש בעיה בנפש, פונים לפסיכולוג. אז אני אלך לטיפול למשך תקופה, אם צריך גם אקח תרופות – ובע"ה הכל יחזור להיות בסדר."

הייתה לי חברה שהייתה בטיפול אצל פסיכולוג שהיא ממש אהבה, אז ביקשתי את המספר שלו וקבעתי תור. שתי פגישות והבנתי שאני לא במקום הנכון. הפסיכולוג המדהים של החברה שלי ממש לא התאים לאופי שלי ☹

בהמלצה של ההורים שלי, החלטתי לנסות את כיוון ההומיאופתיה. קיבלתי שם של הומיאופתית וותיקה ובמשך פגישה של כמה שעות גוללתי בפניה את קורותיי ואת הסיבות שהביאו אותי אליה. לבסוף היא נתנה לי רמדי (תרופה הומיאופתית) וביקשה שמכאן ואילך אשלח לה עדכון יומי לגבי שלומי. כך היה וכתבתי לה כל בוקר למשך תקופה די ארוכה. בחזרה, קיבלתי תגובות קצרות ולא אמפתיות במיוחד. ובעיקר – לא ראיתי כל שיפור.

הטוֹפ של הטוֹפ

בשלב הזה, חזרתי לרפואה הקונבנציונלית והגעתי לקליניקה של מי שהיה גם פסיכיאטר – וגם פסיכולוג. על סמך ההכשרה הכפולה הזאת, חשבתי שהגעתי לטוֹפ של הטוֹפ. חדר מרווח עם כורסאות יוקרתיות, תעודות על היקר ומומחה לבריאות הנפש שיושב מולי בשקט ומקשיב. ומקשיב. ומקשיב… וכמעט ולא אומר מילה. ידעתי שקיים סוג טיפול כזה ולכן זרמתי איתו וחיכיתי לראות מתי ובאיזה אופן הפגישות האלה תקדמו אותי.

הזמנים העיקריים שהרופא דיבר איתי היו כששוחחנו על המרשמים שהוא נתן לי. זאת הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי תרופות נוגדות דיכאון וניגשתי לעניין הזה עם ציפיות גדולות. הייתי שרויה כבר תקופה ארוכה בסבל קשה ורציתי רק דבר אחד – שזה ייפסק. למרבה האכזבה, הכדורים לא עזרו. שיחקנו עם מינונים אחרים ולאחר מכן גם עם סוגים אחרים אבל לא ראינו שום שיפור.

ככה חלפו להם כמה חודשים, עד התחלתי לתהות מה אני עושה בטיפול הזה. כבר השקעתי בו אלפי שקלים ושעות רבות של מונולוג. היה בי חלק שקיווה שאם רק אתמיד, אתחיל לראות פירות. אבל היה בי גם קול אחר, שהרגיש שאני מבזבזת את זמני, את כספי ואת כוחותיי. בסוף החלטתי לחתוך ולחפש כתובת אחרת.

מסע נטול אופק

המלצה חדשה הביאה אותי מלאת תקווה לפגישה אחת אצל מטפלת הוליסטית, ששילבה שיחה, עיסויים וסוג של ארומה-תרפיה. זה היה נראה מעניין – אבל משהו בכימיה בינינו לא הלך והעדפתי לא להמשיך. חזרתי, עוד הפעם, לנקודת ההתחלה.

בערך בזמן הזה, שיתפתי אישה יקרה, מבוגרת ממני בכמעט שני עשורים, במצבי. היא בדיוק שמעה על פסיכולוגית מומחית באחד הנושאים שכאבו לי ונתנה לי את המספר שלה. צלצלתי בפעמון הקליניקה כמו עני המתדפק על דלת אחרונה, בתקווה ששם הוא סוף סוף יקבל קצת עזרה.

התיישבתי בחדר בהיר ורחב ידיים ופתחתי מחדש את סגור ליבי.  בסוף הפגישה, המטפלת אמרה לי שהיא מצטערת אבל היא לא חושבת שהיא תוכל לעזור למקרה הספציפי שלי ולכן כדאי שאחפש כתובת מתאימה יותר. כמה שאני הערכתי את היושר המקצועי שלה, התגובה הזאת בעיקר זכורה לי כסתירה כואבת בלחי.

מעט זמן לאחר מכן, עוד מספר טלפון הגיע אלי. עוד מטפלת מומחית, בעוד נושא שהעסיק אותי מאד. הגעתי אליה לא יותר משבר כלי. בשארית כוחותיי, סיפרתי שוב את סיפורי – ולאחר מכן, חיכיתי למוצא פיה. אותה תשובה בדיוק. היא לא תוכל לעזור לי… אבל יש פסיכולוגית מעולה שהיא עובדת איתה כבר הרבה זמן, והיא תשמח להפנות אותי אליה.

אני לא ממשיכה יותר

"לא, לא, לא. אני לא עוברת את זה עוד פעם. לְמה?! ריבונו של עולם, לְמה?! אני כנראה פשוט חסרת תקנה ותקווה. ואין, אין בעולם מי שיכול לעזור לי."

הימים עברו ואני לא התקשרתי. לא נותרו בי משאבים. כל מה שידעתי על טיפול נשמט מזמן מתחת לרגליי. התחלתי את כל המסע הזה עם רצון איתן לטפל בעצמי. הייתי מוכנה להשקיע את כל הזמן ואת כל הכסף שצריך ולא הייתה לי בעיה להודות בכך שאני זקוקה לסיוע תרופתי. לאורך כל הדרך הייתי תלמידה מצטיינת! לא חסכתי בשום מאמץ! ובמבחן התוצאה, אני כבר נצח בבוץ הזה, שוקעת לתוכו עוד ועוד ככל שהזמן עובר.

מה לא בסדר איתי?!

לבסוף, התקשרתי. ענתה לי פסיכולוגית נעימה וקשובה. כשהיא שמעה שאני סטודנטית, היא שאלה האם התעריף שהיא לוקחת אפשרי מבחינתי, וגם הציעה הנחה. לפגישה הראשונה איתה, הגעתי עם בעלי. הרגשתי שאני לא מסוגלת לדבר יותר. שאני לא יכולה לספר פעם נוספת את כל מה שקורה איתי מאז שרגליי עברו את סף הגיהינום, לפני אי אלו חודשים. הפסיכולוגית, מנגד, כאילו קראה את מחשבותיי והכינה מבעוד מועד כרטיסים עם שאלות מכוונות על מנת לעזור לנו בכל זאת להיפתח.

שם, בקליניקה הצנועה, הנס קרה. לראשונה מזה תקופה ארוכה וכואבת מדי – הרגשתי שיש איזשהו מקום שבו יש לי סיכוי. וכך התחיל הטיפול שהציל אותי מן התהומות שבהם התהלכתי כבר תקופה ארוכה מדי.

במקביל לתהליך אצל הפסיכולוגית, פניתי לפסיכיאטר חדש שנתן לי מרשם לתרופות אחרות. שוב כדורים שצריך לקחת באופן יומי, עם מינון שהולך ועולה כדי שהגוף יסתגל בצורה הדרגתית. שוב ציפיות גדולות. ושוב אכזבות עמוקות. התקפי החרדה שממשיכים. שלא לדבר על הנפילות הדיכאוניות הסיוטיות.

באותה התקופה, מצבי היה כל-כך מורכב שהטיפול עם הפסיכולוגית התקיים בין 2 ל-3 פעמים בשבוע. ההרגשה הייתה של טיפול נמרץ של הנפש, שנמשך למשך תקופה ארוכה-ארוכה. בזכות הזמינות הגבוהה שלה, שרדתי עוד שבוע ועוד אחד; עוד נפילה ועוד אחת; עוד רגע של ייאוש מוחלט ועוד אחד – וגם למדתי על הדרך כמה דברים חשובים על עצמי ועל החיים.

סוף טוב

אחרי שנתיים בתוך המסע המפרך הזה, התחלתי סוף סוף להתחזק ולהתייצב. זה לא שבאמת השתנה דבר – מלבד השחיקה הגדולה שכבר איימה איום ישיר על הזוגיות שלנו וגרמה לי לתפוס את שארית חיי בכל הכוח. עם השיפור במצבי, הורדתי את תדירות הפגישות אצל הפסיכולוגית. עברנו לפעם בשבוע; ומאוחר יותר לפעם בשבועיים ולפעם בחודש. השלב הבא היה להיפרד מהתרופות, דבר שנדרש להיעשות בהדרגתיות ולקח עוד כמה חודשים.

אחרי שנתיים בארץ רעה ומסוכנת, חזרתי לחיים. אני חבה זאת במידה רבה מאד לפסיכולוגית היקרה שלי, שעמדה בנאמנות ובסבלנות מול כל מה שסער בתוכי ובחיי – ובכך, הצליחה לשמור עלי.


אסיים בתפילה – שכל מי שזקוקה תגיע בקרוב מאד לידיים המקצועיות הנכונות לה ושמשם היא תעלה על דרך המלך לבניית חיים בריאים ומאושרים ❤

פוסטים קשורים: 4 עקרונות כשמחפשים מטפל; כמה דברים שלא כולם יודעים על טיפול

9 תגובות בנושא “רק ביקשתי לטפל בעצמי

  1. וואו. מדהים כל כך, אני מזדהה מאוד עם תחושת החוסר אונים מול המצב שנמשך ונמשך ולא משתפר. כיף לקבל תקווה שבסוף אפשר לצאת מזה…

    1. חני יקרה! תודה רבה שכתבת! מאד משמח ומחזק לקרוא שהדברים שכתבתי פגשו אותך ועודדו אותך! ברוך ה'. שולחת לך חיבוק גדול והמון כוחות! תחזיקי מעמד ותמשיכי, בסוף בע"ה יהיה לך טוב ❤❤❤

  2. קוראת באדיקות את כל הפוסטים. הבלוג הוא קרן אור עבורי.. תודה עליו.
    ויש לי שאלה… מקווה שזה במקום. יש לי דיכאון כבר שנה וקצת, לא מאובחן ולא מטופל. ב4 חודשים האחרונים הרגשתי שהמצב השתפר טיפה. נהייתי יותר חיונית, יותר מתפקדת. פחות במיטה, פחות מחשבות אובדניות. הראש מעל למים. אני אפילו מצליחה לחייך ולתקשר עם אנשים. ופתאום בימים האחרונים אני מרגישה את הקושי והדיכאון מרימים ראש. יש בכלל טעם ללכת להתאבחן ולטפל? או שזה יכול לעבור לבד, כמו שעכשיו זה פחת.. אולי זה יכול לעבור מעצמו?
    למה ללכת לאיבחון וטיפול ולהיות מתויגת?
    אני לא נשואה, וכל כך מפחדת מההשלכות של דיכאון על הסיכוי למציאת בן זוג..

    תודה שקראת עד לכאן, גם אם אין לך מה להגיב..

    ושוב תודה על הבלוג המדהים הזה.

    1. יערה יקרה!

      ממש-ממש ריגשת אותי עם המילים שלך! תודה רבה!

      אני מאד שמחה שפנית ושאלת את כל השאלות האלה (ובטח שזה במקום!). בשבילך ובשביל שאר הקוראות ❤.

      לפני הכל, חיבוק גדול על התקופה המאתגרת שעוברת עלייך!
      דיכאון הוא דבר מאד לא קל ואני מצטערת שהיית צריכה לעבור דבר כזה.

      אני שמחה לקרוא על השיפור שהיה בחודשים האחרונים. זאת בטח הייתה הקלה גדולה בשבילך ואני מניחה שזה גם הביא לך הרבה תקווה לגבי העתיד.
      גם אם יש עכשיו רגרסיה, השלב המשופר שהיה עדיין מצביע על כוחות רבים ועל חוסן גדול שיש בך!

      אני אנסה להתייחס לנקודות השונות שהעלית:

      האם דיכאון יכול לעבור ללא טיפול? אני מאמינה שזה יכול לקרות. יש נשים שסיפרו לי שהן סבלו מדיכאון והצליחו לצאת ממנו בכוחות עצמן. או שהכניסו שינויים חיוביים שהביאו לשיפור בחייהן. או שהן למדו מתוך ספרים, פודקסטים או סרטונים כלים שהועילו להן. או שהמצב הטריגרי שבו הן היו נתונות הסתיים, מה שאיפשר להן לחזור לעצמן.

      האם יש טעם ללכת לאיבחון ולטפל? לעניות דעתי – כן. בגלל כמה סיבות:

      א. את מספרת שאת כבר שנה וקצת במקום שסובל, עם עליות (כמו ארבעת החודשים האחרונים) ועם ירידות. שנה זה הרבה זמן! איך שאני רואה את הדברים, חבל על כל יום נוסף שאת נמצאת שם בלי לקבל עזרה. אני מאמינה שהחיים יקרים ושעלינו לעשות את הכל כדי לחיות אותם כמה שיותר בשמחה, במשמעות ובסיפוק 🙂. את יקרה וכל יום שלך יקר. אז גם אם זה היה רק מהסיבה הזאת, לפי דעתי כדאי מאד למצוא טיפול שיעזור לך להשתחרר מהדיכאון.

      ב. נשמע שניסית לצאת מהדיכאון מכוחות עצמך. נתת לעצמך את הזמן הזה, את כל השנה הזאת. העובדה שזה עדיין לא עבר עשויה מאד להצביע על כך שאת זקוקה ליותר מזה.

      ג. דיכאון הוא דבר שעלול להחריף חס ושלום. הנפש נחלשת מכמות הימים, השבועות והחודשים שהיא עוברת באפילה. הזמן שעובר עלול להגביר את הייאוש במעגל שלילי שמזין את עצמו: דיכאון ממושך >> תקווה לראות את הסוף של זה שנחלשת >> המשך הדיכאון והחרפתו >> תקווה שהולכת ודועכת עוד יותר >> המשך הדיכאון והחרפתו וכו'.

      ד. את כותבת שהדיכאון שלך מתאפיין גם במחשבות אובדניות. מבחינה מקצועית, מחשבות אובדניות הן נורה אדומה שמצריכה טיפול כמה שיותר מהר. גם כי זה מצביע על מצוקה חריפה מאד. וגם כי המחשבות האלה הן מקום מסוכן לשהות בו.

      אז כן, מכל הסיבות האלה, הייתי ממליצה לך לחפש טיפול טוב שיעזור לך יותר להבין את עצמך, שייתן לך כלים – ושיהווה בשבילך מקור של תמיכה וכוח כדי להגיע לסוף של המסע המפרך הזה כמה שיותר מהר.

      [בינתיים ובמקביל – אני רוצה להציע לך להתבונן במה שהיה בארבעת החודשים האחרונים. האם את מצליחה לשים את האצבע על דברים שקרו או שעשית ושגרמו לשיפור הזה? ולהיפך, האם את יכולה להצביע על דברים שקרו או שעשית שיכולים להיות קשורים לירידה שאת מתמודדת איתה בימים האחרונים? יכול להיות שהתבוננות כזאת תיתן לך כמה תובנות ומפתחות שיעזרו לך לחיות את חייך בצורה מאוזנת ומאושרת יותר… 🙏🏼

      לגבי החשש מהתיוג אם תלכי לטיפול – את לא מאמינה כמה אנשים הולכים לטיפול! כמעט כל אדם שיצא לי להכיר הכירות קצת מעמיקה סיפר לי בשלב כזה או אחר שהוא היה בטיפול. קרובי משפחה. חברות. ומי לא. בהתחלה הופתעתי כל פעם מחדש. היום כבר לא 🙂…

      טיפול נחשב בדור שלנו לדבר ממש רווח ולא סטיגמטי. בימינו כל אדם בערך יודע לדקלם שאם כואב בגוף, הולכים לרופא – ואם כואב בנפש, הולכים לפסיכולוג. העולם של טיפול הוא מזמן משהו הרבה יותר נגיש ומוכר ממה שהוא היה פעם וזה כבר לא שמור רק למקרים הכבדים מאד.

      לגבי החשש מהשלכות הדיכאון על מציאת בן זוג – וואו יקרה. דבר ראשון, אני מאד מבינה אותך. ומחבקת אותך על המחשבה ועל הפחד האלה. ואני גם רוצה להגיד לך כמה דברים:

      1. דווקא הדיכאון עשוי לשפר את הסיכויים שלך למציאת בן זוג! היום אני מאמינה שיש בכוחו של משבר גדול כמו דיכאון לדייק לנו הרבה מאד דברים על עצמינו, על מה מתאים לנו, על מה הגבולות שלנו ועל מה הרצונות האמיתיים שלנו. לעבור דיכאון יכול להפוך אותנו לאדם חזק יותר, מודע יותר, שמח יותר, מאוזן יותר ומסוגל לתת לאחרים יותר. וכל הדברים האלה כמובן מקרינים החוצה ומקרבים אותנו למציאת זוגיות 🙂.

      2. ואם התכוונת שהעובדה שתלכי לטיפול עלולה להרתיע בני זוג פוטנציאליים, אז אני חושבת שצריך להסתכל על הדברים בראייה הנ"ל. כשאנחנו מחפשות בן זוג, אנחנו מחפשות מישהו שנוכל לבנות איתו חיים שלמים ולהקים איתו משפחה, נכון? אנחנו עם שאיפה לקשר שימשיך עד גיל 120 בע"ה, קשר אוהב, איתן, בטוח ויציב. מה שצריך להפנים, זה שהדרך הטובה ביותר להגיע לקשר כזה הוא על-ידי זה שאנחנו בונות את עצמינו נכון. ככל שאנחנו נהיה בריאות, מאוזנות, יציבות, חזקות ושמחות יותר, כך יעלו הסיכויים שלנו לנישואין מוצלחים ומאושרים בע"ה. בפרספקטיבה של חיים שלמים, הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות כדי לזכות בזוגיות, ובעיקר כדי לזכות בזוגיות טובה (כי מי רוצה זוגיות אומללה?) – זה לעזור לעצמך להחלים. וכדי להגיע לזה, טיפול טוב מהווה דרך מצוינת.

      3. יש עוד כל-כך הרבה דברים שעלולים להרחיק את בני הזוג הלא נכונים. אבל מי שנועד להיות בן זוגך יאהב, יקבל וירצה אותך בדיוק כמו שאת. עם החוזקות שלך ועם הצדדים הפגיעים יותר שבך. עם ההצלחות שלך ועם הדברים שאת מתמודדת איתם. אני לא אומרת שהכל בהכרח יהיה קל וחלק בדרך. יכול להיות שהסיפור של הדיכאון כן יעלה בו ספקות ותהיות ויקשה עליו לקבל החלטות (ויכול להיות גם שלא 🙂). אבל גם זה יעבור דרך התלבטויות כאלה, כשתפגשי את מי שנועד לך, הוא יבחר בך בשביל מי שאת. וזה הדבר הכי טוב לבסס עליו זוגיות. ❤

      אני מתפללת שהתקופה הכואבת הזאת תעבור כמה שיותר מהר ושתגלי בדיעבד כמה גדלת וצמחת ממנו. שתזכי לכל הטוב שבעולם יקרה ❤❤❤

      1. קוראת ובוכה. תודה על התגובה, הפירוט והמחשבה.
        העלת הרבה נקודות שגורמות לי להבין שאכן הדבר הטוב ביותר עבורי הוא טיפול.
        בזכותך סופסוף הרגשתי קצת חמלה עצמית אחרי הרבה זמן שהייתי מוצפת בשנאה אליי.
        תודה תודה ושוב תודה.
        אני מודה לך על כל מילה ומילה, ושבכלל השקעת וענית לי..
        חיזקת אותי מאוד ונתת לי כוחות🙏
        מקווה בקרוב ללכת לטיפול. תודה. שה' יברך אותך בכל כך הרבה טוב🙏

      2. וואו יקרה… ❤. כל-כך ריגשת אותי. תודה. ואמן על ברכותייך!
        זאת ממש זכות בשבילי לקרוא שהרגשת סוף סוף (!) חמלה עצמית,
        שהדברים עזרו לך להסתכל בצורה מחודשת על כל העניין הזה של הטיפול – ושקיבלת כוחות. ב"ה.

        בשמחה רבה ממש – ובאהבה גדולה!

        אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, והלוואי ומכאן רק תלכי ותתחזקי, עד להחלמתך השלמה-שלמה בע"ה 🙏🏼

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: