עשה ואל תעשה – איך להגיב למשהי שמשתפת שהיא מתמודדת עם דיכאון

”אל תישארי עם זה לבד!” – נכון זה מה שהייתן מייעצות לחברה שסובלת? הרי ברור לכולנו ששיחה טובה, זה אחד הדברים הכי מרפאים שיש. אבל למרבה הצער, לא כל שיחה מביאה איתה תחושה של הקלה…

לאורך השנים, כשסוף סוף אזרתי אומץ וניסיתי לפרוק דברים רגישים, זכיתי לפעמים לשיחות מדהימות. אבל היו גם שיתופים שלא צלחו. המכנה המשותף ביניהם היה מה שהרגשתי בסוף: תחושה לא פשוטה ש’בזבזתי’ משהו אישי. שחשפתי מעצמי לשווא. שהיה מוטב לשתוק.

לקחתי את הפעמים האלה ועיבדתי אותן לכדי מדריך שמסביר מה לעשות (וגם מה לא לעשות…) כשאדם אחר משתף אותנו שהוא מתמודד עם דיכאון.

מוקדש באהבה לכל הנשמות הטובות שבמעגל הקרוב. ומוקדש גם לכל מי שניסתה פעם לשתף – ונשארה בסוף עם התחושה החמוצה שהיה עדיף לא להגיד כלום ❤

#1 אם אתם יכולים, תקשיבו

דובר רבות על ניצולי השואה, שאחרי המלחמה – שתקו. בהתחלה חשבו שזה נבע מעוצמת הטראומה, שלא אפשרה להם להיפתח לאיש. היום יודעים שהרבה מהם דווקא ניסו לספר. ונתקלו בחוסר הקשבה. תופעה דומה קיימת בהקשר של דיכאון: לא רבים הם האנשים שמסוגלים לשמוע.

זכורה לי היטב סיטואציה שבה ישבתי עם חברה בבית קפה. חשבתי שאוכל לספר לה. אבל כעבור חצי משפט לגבי זה שאני עוברת דיכאון, הבנתי שטעיתי. משהו בהבעת פניה נסגר מעט, כמו אומר לי ”אני ממש מצטערת, אבל אני לא יכולה להכיל את הנושא הזה. סליחה, אבל אני לא אצליח להיות כאן בשבילך בדבר הזה.”

היו פעמים שאי הנוחות הזאת באה לידי ביטוי בצורה נוספת: מעבר לנושא אחר. אנשים קרובים שואלים בשלומי ואני בוחרת לענות שהאמת, קצת מורכב לי לאחרונה… אני נאחזת בתקווה שאולי אוכל עכשיו לפרוק מעט ממה שאני מתמודדת איתו. אבל לא עובר רגע ובן שיחתי כבר עובר לשאלה הבאה: ‘ומה שלום בעלך והילדים?’…

למה זה קורה? למה קשה להרבה אנשים לשמוע על דיכאון? יש לזה כל מיני סיבות. זה יכול להיות בגלל החשש שיצטרכו לתמוך במישהי שאיבדה מעצמאותה הרגשית. או אולי בגלל פחד לא רציונלי להידבק בדיכאון. בגלל שקשה להיחשף למצבים של סבל. או בגלל סיבות אישיות כאלה ואחרות. אבל בשורה התחתונה, לא מספיק שהפה יהיה מוכן לדבר… צריך גם שתהיה אוזן מוכנה להקשיב.

ולכן, אם אתם כן יכולים, תקשיבו. פשוט תהיו כאן כדי לשמוע. זאת אחת המתנות הגדולות ביותר שתוכלו להעניק למי שמתמודדת עם דיכאון.

#2 בלי תגובות חוקרות

כשמישהי עושה את הצעד הגדול של לשתף משהי אחרת, זה הרבה פעמים מלווה בלא מעט חששות. אין לה ביטחון שהשיחה תועיל ושהיא תצא ממנה בתחושת טובה יותר. מהסיבה הזאת, שיתוף הוא דבר שהרבה פעמים נעשה בצורה זהירה. צעד ועוד צעד. בכל שלב, תת המודע שלנו מתרשם ממידת ההקשבה ומהשדר שמשודר לנו, ולפי זה הוא מחליט אם לתת עוד פרטים ולהעמיק עוד בסיפור – או לא.

לכן, כששואלים שאלות שמבקשות לדלות מאתנו עוד מידע – בעוד שאנחנו עוד לא החלטתנו אם מתאים לנו להיפתח עוד – אנחנו עלולות לחוש בלבול ולא לדעת איך להגיב. כן לענות? לא לענות? לזרום ולספק אינפורמציה, העיקר לא לייבש את החברה? ואולי עדיף שנשמור על הפרטיות שלנו?

בעצם, פחות משנה מה אנחנו מחליטות בפועל. מה שחשוב – זה שאנחנו חשות שהקצב האישי שלנו לא באמת כובד. שלא מספיק ראו אותנו ואת המקום שלנו. זאת תחושה מאד לא נוחה, שעלולה לגרום לנו להיסגר בחזרה.

#3 הימנעו מריצה לפתרונות

”חכי, חכי רגע. תהיי איתי, בבקשה. סיפרתי לך את כל זה כי אני בעצם מחפשת שלושה דברים פשוטים: הבנה. אמון. ותקווה. אני פושט אשמח שתגידי לי שאני מסוגלת לצלוח את המשבר הזה. שתזכירי לי שאני טובה, למראות כל מה שאני עוברת. כרגע, זה מה שחיוני בשבילי. זה מה שבאמת עשוי לעזור לי! אחר-כך, אם יהיה צורך עדיין, נעשה מקום גם לפרטים המעשיים – עצה, מרשם או הפניה לגורם כזה או אחר.” זה בערך מה שרץ לי בראש כשאנשים טובים ניסו לפתור את הבעיות שלי על-ידי כל מיני הצעות.

הקושי הגדול לראות את האחר בסבלו יכול להוביל ל’ריצה לפתרונות’. הצד השני רוצה לעזור, באמת ובתמים. ולכן הוא מחפש דרך להעלים את הבעיות. לתקן את המצב. הרבה פעמים הרציונל הוא כזה: ‘אם היא רק תעשה את מה שאני אומרת לה, היא כבר תרגיש יותר טוב’.

בחוויה שלי, החיים כל-כך גדולים, כל-כך סבוכים וכל-כך עדינים שזה כמעט בלתי אפשרי לתקן את הבעיות של השני או לסדר לו את החיים במקומו. אז מה כן? אפשר ורצוי להיות כאן. להוות כתובת. להשאיר את הדלת פתוחה. לשאול במה אפשר לעזור.

אחרי שמקשיבים באמת, אפשר גם להתעניין בצורה עדינה אם רלוונטי להציע כיוונים מעשיים. אחרי שמקשיבים באמת.

#4 שדרו שאתם כאן (גם אחרי שהשיחה הסתיימה)

בתחילת הדיכאון, כשהבנתי שמצבי לא טוב, החלטתי שאני לא יכולה לעבור את זה לבד. עברתי על רשימת אנשי הקשר בפלאפון, ושלחתי הודעה למספר מצומצם של חברות קרובות (לא קשורות אחת לשנייה). משהו בסגנון: “הי, אני מקווה ששלומך טוב. רציתי לשתף אותך שאני כבר כמה חודשים עוברת דיכאון ושמאד לא קל לי 😔”.

המתנתי לתשובות, שהגיעו די מהר ואמרו בערך “אוי, אני ממש מצטערת לשמוע! אני כאן אם תצטרכי כל דבר. רפואה שלמה יקרה!!!”. איזו הקלה זאת הייתה בשבילי! עכשיו שמצאתי את האומץ לשתף, אני כבר לא ארגיש כל-כך בודדה. יהיו לי חברות שיתעניינו בי ויעזרו לי לעבור את התקופה הקשה הזאת.

אבל התבדיתי. הייתי בטוחה שמכאן ואילך אקבל מדי פעם הודעות ‘מה שלומך?’ ושיציעו לבקר אותי או לצאת איתי לכוס קפה. אבל זה לא קרה. או שחברותיי היו עסוקות מאד. או שהן לא ידעו מה לעשות עם המידע שסיפקתי להן. או שמשהו במילה ‘דיכאון’ הרתיע אותן. כך או כך, בפועל ההתכתבויות הקצרות האלה לא הובילו לשום המשך.

רק חברה אחת הרימה את הכפפה. אחת לכמה זמן, היא הייתה שולחת הודעה מתעניינת או מציעה שנצא ביחד לסיבוב או לגלידה. אני יכולה להגיד בפה מלא שהנוכחות הרגישה שלה עזרה לי לשרוד את הדיכאון הנורא הזה – ואולי אפילו הצילה אותי בחלק מהפעמים.

אם כבר שיתפו אתכם שמשהו לא הולך, תרימו את הכפפה גם אתם. תשלחו מעת לעת הודעה עדינה. אפשר גם להניח פינוק קטן על הדלת. ותראו לאן זה מתגלגל… אם תקבלו פידבק חיובי, כנראה שמה שעשיתם היה יותר מבמקום 🙂

#5 תשמרו את מה שנאמר לכם לעצמיכם

זה נשמע הכי בנאלי שיש, אבל זה כל-כך חשוב שהייתי חייבת להזכיר את זה. מישהי פתחה את סגור ליבה ושסיפרה לכם איך היא מרגישה עמוק בפנים? היא סומכת עליכם. היא רואה בכם כתובת בטוחה. תהיו ראויים לדבר היקר הזה ותכבדו את הפרטיות שלה.

יש אדם יקר, שופע אהבה ומלא חכמת חיים – שבעבר נהגתי להתייעץ איתו רבות. עד ששמתי לב שיש לו נטייה לדבר על אנשים אחרים, כולל כשמדובר בעניינים רגישים. בצער גדול, הפסקתי להיפתח אליו. זה היה וויתור גדול מצדי, כי הערכתי מאד את הקשר הקרוב שהיה לנו ולמדתי הרבה מהאישיות שלו. אבל המחשבה שיתכן והדברים שאני מספרת לו יודלפו הלאה ללא רשותי – לא אפשרה לי להמשיך ליהנות מהשיחות שלנו.

הערה: כל הנ”ל מתייחס לשיתופים רגילים. במקרה של שיתוף בעל אופי אובדני וחשש לחיי אדם, יש להתייעץ בדחיפות עם איש מקצוע. מצד אחד, זה יכול להיות מקרה שבו חלה ‘חובת דיווח’. מצד שני, התערבות לא במקום עלולה להזיק אפילו יותר. לכן חשוב כל-כך להתייעץ ולפעול בצורה זהירה.

ואם כבר דנים בדיסקרטיות – אני רוצה להביא פן נוסף. קורה שאדם מוכן לשתף משהו ברגע מסוים, כשנפתחת לו מן ‘שעת רצון’ כזאת. אבל מבחינתו, זהו שיתוף חד-פעמי. והוא לא מעוניין שיזכירו לו אותו בעתיד.

חשוב להיות ערים לנקודה הזאת. לפעמים בוער לנו לקשר משהו שנאמר לנו עכשיו עם משהו אחר שנאמר לנו בעבר. אבל יש מצבים שעדיף לשים יד דמיונית על הפה ולהתאפק. כי עלול להיות מאד לא נוח לחברה שלנו, אם נעלה במקומה דברים מהאוב. (ואם נעריך שזה באמת-באמת נצרך? או אז נגייס את כל הרגישות והזהירות שרק נוכל 🙏🏼).

#6 תאמינו ביכולת האדם לקום ממשברים

את החלק הזה, לא חייבים להגיד בפה. מה שחשוב באמת, זה מה שאנחנו מרגישים בלב. כי זה מה שבסופו של דבר ישפיע על התדר שאנחנו נעביר למי שמולנו.

אני מאמינה גדולה בכוחו של האמון באחר. כשאנחנו מאמינים שמישהו מסוגל להתגבר על הניסיון הקשה שנחת עליו, אנחנו מטעינים אותו בכוחות ובאנרגיות מטיבות. כן, גם אם אנחנו לא אומרים לו מילה על זה.

כבר ציטטתי אותו בפוסט אחר: רב שלמה קרליבך היה אומר שכל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו. וואו. רק מבוגר אחד. באופן דומה, אני מאמינה שגם לנו, המבוגרים, צומחות כנפיים כשיש מישהו אחד שמאמין בלב שלם שאנחנו יכולים.

להאמין בכוחות וביכולות של השני, זה לא לצבוע הכל פתאום בוורוד. זה לא לנסות להקטין את הבעיות של השני ולחשוב שהכל בסדר. עובדה שכרגע לא בסדר בכלל. אפשר ורצוי לשהות קצת בכאב הזה. כי סביר שזה מה שיאפשר לנו לחוש ולבטא אמפתיה.

אז נסתכל אל המציאות בלבן של העין. נפנים שהדברים באמת מורכבים וקשים. נרכין ראש ונודה שאין פתרון קרוב באופק. ואם זאת, נשמור בלב על תקווה לעתיד טוב יותר. כי יש ריפוי בעולם*. כי יש ישועה בעולם. כי אפשר לצמוח ממשברים.

ואם אנחנו יכולים, אז גם נתפלל. כי תפילה זה דבר מסוגל.

את הפוסט הזה, כתבתי מתוך הדברים שעברתי באופן אישי. מעניין אותי מאד לקרוא מה חשבת עליו. אם התחברת. אם הוא נתן לך כלים. אם הוא העלה בך שאלות וגם אם יש לך הא(ע)רות. אשמח מאד לקבל ממך תגובה, כאן למטה ❤

* ‘יש ריפוי בעולם’ – משפט מדהים ששמעתי בהרצאה של הארגון ‘לתת פה’.

פוסטים קשורים: רגעים של לבד, מה עושים עם הבדידות הזאת?