אם יש משהו שהדיכאון אוהב במיוחד, זה לשבש לנו את התוכניות. לא רק זה, אלא יש לו נטייה לצאת לפעולה דווקא בזמנים שהכי חשוב שהם יעברו בטוב – אירועים משפחתיים, נופשים, חגים ושאר תאריכים חשובים.
ככה נגרמות המון אכזבות, שלנו ושל האנשים מסביב. וככה גם עלולה להיווצר תודעה מאד לא פשוטה שאין שום דבר יציב בחיים האלה. ושאם כך, אז אולי עדיף לא לתכנן שום דבר וזהו. לא לצפות לכלום – ולשמור על עצמנו מפני סתירות הלחי המצלצלות האלה.
בפוסט הזה אני רוצה להציג לכן דרך להתמודד עם השיבושים והתחושות הנ"ל. האמת היא שזאת לא דרך שלמדנו איפשהו במקום מסודר, בעלי או אני. זה פשוט משהו שהתחלנו לעשות לפני שנים ושהביא לנו כל-כך הרבה טוב וריפוי שהיום זה כבר חלק מהאסטרטגיה הזוגית שלנו.
הסוד הגדול הוא: יצירת חוויות מתקנות. לנסות שוב. לשחזר את החוויה, אבל הפעם להגיע לתוצאה אחרת, חיובית.
כדי להמחיש את העיקרון הזה, אני קודם כל אספר לכן על שני אירועים בולטים שהתפקששו לנו (ובגדול!) – ושבחרנו לחוות מחדש, בצורה מתוקנת. לאחר מכן אני אסביר מה הרציונל מאחורי עניין החוויות המתקנות ולמה זה דבר חשוב כל-כך. מוכנות? יצאנו לדרך!
סיפור #1 – פסטיבל האור
קיץ לפני כמה שנים טובות, הבכור שלנו בן כשנה. ברחובות, איפה שלא מסתכלים, מתנוססים שלטי חוצות על הפסטיבל הגדול הקרב ובא, פסטיבל האור. זה נראה מסקרן ומרגש ואנחנו מחליטים ללכת לראות אותו. אנחנו מזמינים בייביסיטר ומתכננים לאכול ארוחת ערב במסעדה לפני ההגעה לפסטיבל.
אבל בדרך, בשלב כלשהו בין ההכנות לבין היציאה בפועל מהבית, משהו משתבש לו. אני לא זוכרת מה בדיוק היה הטריגר אבל באותו הרגע, משהו קופא בי. אני מתקשה לתפקד. מסך שחור יורד לי על הלב ואני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת לעשות כלום. אנחנו מנסים לצאת בכל זאת אבל לבסוף נאלצים לחזור.
עכשיו, שתבינו: חיכינו לערב הזה מאד! כל-כך הרבה זמן לא יצאנו ביחד! באותה התקופה, לקחת בייביסיטר הוא בשבילנו דבר נדיר, ממש השקעה… וזה עוד בלי לדבר על המבוכה שמרגישים כשחוזרים הביתה אחרי כל-כך מעט זמן כדי לשחרר את הבייביסיטר, ככה, בלי הסבר הגיוני. משלמים לה (תשלום מלא) והולכים לישון, מצוברחים ומדוכאים.
מזל שלמחרת היה יום עבודה רגיל. אני יוצאת לעבודה וככל שהשעות עוברות, אני מרגישה בחוש איך העבודה ממלאה אותי בסיפוק ומחזירה אותי לעצמי. מחוזקת מהבוקר הנעים והמוצלח, אני אוזרת אומץ ושולחת הודעה לבעלי עם הצעה שננסה שוב. כן, כן, שנצא בשנית לפסטיבל.
כסף לבייביסיטר ולמסעדה, כבר לא נשאר לנו (מזל שהפסטיבל חינמי 😉) ולכן הניסיון השני מתקיים במתכונת קצת שונה. אנחנו אוכלים בבית ובניגוד לכל הרגלי השינה הטובים שאנחנו מנסים להטמיע בבן התינוק שלנו, אנחנו לוקחים אותו לשיטוט אל תוך הלילה. אנחנו יוצאים ונהנים מכל רגע מההליכה הקסומה והמוארת ברחובות העיר העתיקה. טוב שלא ויתרנו.
סיפור #2 – מסיבה משפחתית
עוברות כמה שנים ואנחנו מארגנים חגיגה לאחד הילדים שלנו. הפורמט הנבחר הוא אירוע למשפחה המורחבת (סבים, דודים ואחיינים) אבל בגלל אילוצים מסוימים, זה פרויקט שאנחנו נאלצים להרים מהיום למחרת. המון קניות ובישולים. הרבה הכנות. וכנגד, הזמן שדוחק. אני מתחילה להרגיש לחץ. הלחץ הופך להצפה. וההצפה – לשיתוק.
אנחנו כמעט מגיעים לשעת שקבענו לתחילת המסיבה – ואני פשוט לא מתפקדת. בעלי לוקח על עצמו את כל מה שהוא יכול ואני מנסה להתאפס על עצמי, אך ללא הועיל. האורחים מגיעים. אני לא מצליחה לחייך, להתייחס אליהם ולהיות חלק. תחושה נוראית. נסיגה לאחור מטורפת, שמגיעה אחרי כל-כך הרבה זמן שאני דווקא כן מצליחה לנהל נכון את הצרכים הרגשיים שלי.
באיזשהו שלב, נהיה ברור ששום דבר טוב לא ייצא מהאירוע הזה. בלב כבד ומלא בושה, אנחנו מודיעים לכולם שהחגיגה שבקושי התחילה – הסתיימה. ללא ספק אחד הדברים הכי מביכים שקרו לי אי פעם. באותו הרגע, אני רוצה רק דבר אחד: לקבור את עצמי מתחת לאדמה. ובעלי? הוא לא אומר כלום אבל ברור שהוא היה שמח להצטרף 😔…
חוץ מזה, יש גם את הילדים שלנו, שלא לגמרי מבינים את מה שקורה אבל קולטים היטב את חוסר התפקוד שלי ואת ביטול האירוע ברגע האחרון.
לוקח לנו זמן לעכל את האירוע ולהתחיל להשלים עם המבוכה ותחושת הכישלון שממלאים אותנו. אבל אנחנו כבר למודי ניסיון, ואנחנו יודעים שהדבר היחיד שאפשר לעשות כעת – זה להמשיך. אז למרות כל הרגשות הכואבים, אנחנו מכריחים את עצמינו להתקדם הלאה.
הימים והשבועות עוברים ואנחנו מרגישים בשלים לניסיון שני. הפעם, אנחנו מוודאים היטב שיש מספיק זמן להתכונן כראוי. ממש לא נעים לנו לשלוח הזמנות חדשות אבל אנחנו יודעים שזה הדבר הנכון לעשות. שמגיע לאותו הילד לחגוג את האירוע הזה. ושכולנו זקוקים לסגירת מעגל מרפאה.
היום הגדול מגיע. אמנם לא כולם מצליחים להגיע ולחגוג אתנו, אבל האירוע יוצא יפה ושמח! שולחנות עמוסים כל טוב, חיבוקים וחיוכים, התרגשות, שיחות נעימות, ילד מאושר – והרבה תמונות יפיפיות למזכרת. זה עבד שוב. החוויה המתקנת איפשרה לנו לסיים את הפרשה המטלטלת עם הרגשה טובה בלב.
לאורך השנים היו עוד כל מיני אירועים כאלה. תכנונים קטנים וגדולים שהתבטלו ואחרים שהתחילו עם דיליי משמעותי. כמו הפעם הזאת שהייתי כל-כך מוצפת שלא הצלחנו להתחיל את ליל הסדר – וכעבור שעתיים, כשזה בסוף התניע, זכינו לאחד הסדרים הכי יפים שהיו לנו בחיים. או הפעם ההיא שהשיתוק השתלט עלי בבוקר שתכננו לצאת לנופש. בסוף יצאנו לצימר עם יממה איחור, אבל מה שנשאר לנו מכל זה זה זיכרון של חופשה נהדרת.
הרציונל שמאחורי החוויות המתקנות
למה יש לחוויות המתקנות כל-כך הרבה כוח? ולמה, כשמשהו לא הולך לנו, אני ממליצה בחום לא להרים ידיים אלה לנסות ליצור הזדמנות שנייה? הנה 6 סיבות:
#1 לסיים את הגל עם טעם טוב – נפילה של הנפש, זה דבר כואב מאד. קל וחומר כשזה משפיע לרעה על תוכנית שעמלנו עליה והתרגשנו לקראתה. כשאנחנו בוחרים לקיים את מה שתכננו למרות האיחור, אנחנו מאפשרים לעצמינו סגירת מעגל חיובית. בעוד חמש או עשר שנים, כשניזכר במה שהיה, ניזכר לא רק במה שלא הלך, אלא גם, ואולי בעיקר, בטעם המתוק של מה שכן הצליח.
#2 הזכות לחוות אושר – הדיכאון כבר לקח לנו את האירוע המקורי. אבל זה לא אומר שמותר לו לקחת גם את כל השאר! זכותנו שוב לשמוח, ליהנות ולחזור לטרוף את החיים! כן, גם אם עבר 'רק' מעט זמן מאז שהתרחשה הנפילה. זכותנו המלאה להיות מאושרות, גם אם חווינו הרגע גל של דיכאון 🙂
#3 יש כאן אמירה חשובה – הדיכאון יכול לנצח בקרב, אבל אנחנו לא ניתן לו לנצח במלחמה! הנפילה היא רגעית, בעוד שההתקדמות ממשיכה כל הזמן. אנחנו בתהליך וטבעי שיהיו בו לפעמים רגרסיות. כמו שאומרים: 'שני צעדים קדימה, צעד אחד אחורה'. אבל אנחנו לא נאבד את המבט קדימה. אנחנו נמשיך לצעוד בדרך, עם אמונה גדולה שזה שווה – ושבסוף נגיע לאן שאנחנו חולמות להגיע. ככה בדיוק בונים בריאות נפשית וחוסן.
#4 יש כאן אמירה חשובה נוספת – יש תיקון בעולם! נכון, דברים קורים. נכון, לחיות זה גם לחוות כישלונות. ונכון, אנחנו ממש לא מושלמות. אבל אפשר לתקן! אפשר לשפר! ואפשר לגדול! 🙂
#5 מודלינג – הבחירות והמעשים שלנו משפיעים על מבנה המוח שלנו, שהולך ומתפתח כל הזמן. כל ניצחון שלנו מלמד את המוח שלנו שזה אפשרי, שיכול להיות אחרת. כל הצלחה של היום זורעת את זרעי ההצלחה של מחר. כשאנחנו בוחרות לקום, אנחנו מאמנות שרירים מאד חשובים: שרירי הבאונסינג שלנו ('באונסינג' היא היכולת לעלות בחזרה אחרי נפילה). בהתחלה זה קשה עד בלתי אפשרי. אבל עם הזמן, זה נהיה טבעי וקל הרבה יותר. המוח שלנו מדהים – ובידינו היכולת לפסל אותו כך שהוא יהיה מקור לבריאות ולכוח!
#6 ליצור סך חוויות חיוביות שגדול יותר מסך החוויות השליליות – לא בטוח שנוכל למחוק את הדברים הלא נעימים ו/או הטראומתיים שקורים לנו. מה שכן אפשר לעשות, זה לפעול כדי להגדיל את הטוב שבחיים שלנו, כך שהזיכרונות השליליים יתפסו מקום שילך ויקטן – ביחס לכל הטוב ההולך והגדל. ('משל כתם הדיו', עליו תוכלו לקרוא בסוף העמוד הזה, מדבר בדיוק על זה).
זהו להפעם. אם נתרמת מהפוסט הזה, אשמח מאד שתכתבי לי כמה מילים בתגובה למטה! זה תמיד משמח אותי מאד, וזה גם עוזר לבלוג להגיע לעוד ועוד נשים שזקוקות לעידוד ולחיזוק ❤️
⬅️ אגב אירועים שמתפקששים כתוצאה מדיכאון, אם יש זמנים שמועדים לפורענות אצל הרבה מאד אנשים – אלה החגים. כאן אני משתפת מהניסיון שלנו ומספרת על האסטרטגיות השונות שעוזרות לנו לעבור את החגים בצורה כמה שיותר מוצלחת.