אימהוּת אחרי דיכאון

קורה לא פעם שמתבלבלים וחושבים שהדיכאון שעברתי היה דיכאון אחרי לידה. אז לא 🙂 – השנתיים שהייתי עם דיכאון קרו לפני שהילדים שלי נולדו. מצד אחד, אפשר להגיד שהם הגיעו לעולם כשאני כבר הייתי ״אחרי״. מצד שני, להחלים עד הסוף מדיכאון זה דבר שיכול לקחת שנים – ובינתיים מצוי שמתמודדים עדיין פה ושם עם ״שאריות של דיכאון״.

בפוסט הזה, אני רוצה להתייחס לנושא גדול ושמעסיק אותי מאד באופן אישי: אימהוּת בשנים שאחרי דיכאון מג׳ורי. נדבר על אמונה ועל פחדים, על רגרסיות, על חזון וגם (קצת) על לתקשר את כל זה לילדים.

ריפוי

כבר הזכרתי את אחד הנושאים הגדולים שהעסיקו אותי בתקופת הדיכאון. תֵֵמה אחרת היתה סביב המקום של האישה ביהדות. כאישה דתייה, חוויתי שם המון תסכול וצער.

כשהתחלתי להחלים, שמתי את כל הנושא הזה בצד. לא פתרתי אותו. פשוט הפסקתי באופן מודע לחשוב עליו.

ואז הגיע ההריון הראשון ב״ה. והלידה. וההנקה. והטיפול בתינוק המושלם הזה. והגידול שלו… והרגשתי איך משהו בתוכי נרגע ומתפייס באמת. להפתעתה הגמורה של בחורה שכלית שכמוני, התשובות שכל-כך חיפשתי לא הגיעו מעולם הלימוד – אלא מהחוויה המופלאה של האימהוּת.

רגרסיות

בחודשים הראשונים אחרי הלידה הראשונה, הייתה לי אמונה שעכשיו שאני אחראית על יצור מושלם וקטן כל-כך – אני לעולם לא אפול יותר. הוא הרי זקוק לי! ואני אעשה למענו הכל!

ואז, זה קרה – כנגד כל הציפיות היפות והטובות האלה. רגרסיה. פתאום שאריות של דיכאון שקופצות לביקור. פתאום אני שוב נתקעת, לא מצליחה לתפקד. פתאום אני שוב קופאת ומסתגרת. ופתאום, במשך היום-יומיים האלה ששאריות הדיכאון חוזרות לתקוף – אני לא מצליחה לטפל בילד שלי.

על פניו, הסיוט חזר. יכול להיות אפילו שזה נורא יותר ממה שהיה בעבר, כי עכשיו יש לי אחריות – ואני לא עומדת באחריות הזאת. מה זה אומר עלי? מה זה אומר על האמא שאני? ובעיקר… אלה שריטות זה יעשה לילד הזה?

חשבתי שמעכשיו יהיה אחרת. התבדיתי. וכל מיני מחשבות צפות עכשיו. מחשבות קשות מאד.

ספירלה

רגרסיה ראשונה. כמוה יהיו עוד רבות אחרות, לאורך השנים. רגרסיות פוצעות, שיזרקו אותי שוב ושוב אל תהומות הייאוש.

ועם כל זה, אני לא באמת חוזרת ״לשם״. זאת רגרסיה – לא דיכאון. וככל שהשנים עוברות ושבעלי ואני צוברים ניסיון, אנחנו מגלים שתהליך מסוים קורם עור וגידים לנגד עינינו: תהליך ספירלי של גדילה.

לכאורה אני ממשיכה ליפול אל תוך אותם הפחים. אבל אנחנו מתחילים לשים לב שבין נפילה לנפילה, עובר יותר ויותר זמן. נכון, אחת ל, אני עדיין חווה רגרסיה. אבל הרגרסיות האלה קצרות ומתונות יותר ויותר. עוד לא הגעתי למנוחה ולנחלה – אבל הבאוסינג שלי הולך ומשתפר מפעם לפעם…

זאת ועוד – באופן פרדוקסלי, הרגרסיות מאפשרות לנו לאמוד את הגדילה שלי! בזכותן אנחנו יכולים להשוות בין מה שהיה אז למה שיש היום. בזכות ה’מבחנים’ האלה, אנחנו מצליחים לראות שמשהו צומח בדרך, שהדברים מאוזנים הרבה יותר ושהחוסן רק הולך גדל. הספירלה אמנם מחזירה אותי כל פעם לאותן הנקודות המורכבות שבי – אבל היא גם מתרחבת לה מפעם לפעם…

לתווך את הדברים לילדים

בהתחלה, עוד בניתי על זה שהילדים קטנים ושהם לא שמים לב שמעת לעת ״אמא נעלמת״. אבל עם החודשים והשנים, הם גדלו והפכו מתינוקות לילדים בגילאי גן. הם לא שאלו שאלות – אבל ידעתי שהם קולטים הכל.

המחשבה הזאת ייסרה אותי. זה לא רק שהם פה ושם חווים את ההשלכות של מה שקורה בתוכי. הם גם מתמודדים עם טאבו. שאריות הדיכאון שלי הם הפיל הגדול שבתוך סלון ביתנו. ומי יודע איזו השפעה יש לטאבו הזה על הנפש שלהם.

אז לפני כמה שנים, החלטתי לכתוב להם. לא מכתב – אלא ספר מאוייר (למי שתוהה, הוא נשאר פרטי שלנו ולא יצא לאור 😉). בספר ״לפעמים לאמא קשה מאד״ הסברתי להם איך מדי פעם קשה לי עד כדי כך שאני צריכה להיות רק עם עצמי. סיפרתי להם שבזמנים האלה אני ישנה, או כותבת, או בוכה. ובעיקר כתבתי להם שלאחר מכן, אני תמיד-תמיד חוזרת.

ב״ה בשנים האחרונות המצבים שמתוארים בספר פחות רלוונטיים. יש רגרסיות עדיין, אבל הספירלה ממשיכה להתרחב וגם אם קורה שאני זקוקה לפרקי זמן לבד בחדר, כבר לא מדובר בהיעלמויות מוחלטות כמו שהיה פעם. (תתפללו איתי שכך רק ימשיך 🙂).

נכון למועד כתיבת שורות אלה, טרם השתמשתי במושג ״דיכאון״ עם הילדים שלי. לא סיפרתי להם על השנתיים הנוראיות שעברתי והם גם לא יודעים שאני כותבת את הבלוג הזה. אבל אני מניחה שביום מן הימים אלה דברים שאפתח מולם.

עוד ריפוי

לפני כמה שנים, נחתה עלינו עוד מכה רצינית. ניסיון גדול. איזשהו אירוע קשה אצל קרוב משפחה אהוב.

כל פעמוני האזהרה שבי התחילו לצלצל בעוצמה. לאורך השנים, ניסיתי עד מאד לשמור על עצמי, לחיות בצורה כמה שיותר מאוזנת ולהתרחק ממצבים מלחיצים. עכשיו, עם מה שקרה לנו, פתאום לא היה לאן לברוח. הרגשתי שאני חייבת להתמודד. ובו זמנית פחדתי מאד – מה אם לא אצליח? מה אם אקרוס?

אותו בן משפחה היה צריך אותי חזקה ואיכשהו החזקתי מעמד, על אף הקושי העצום. שם, גיליתי סוד חדש של היקום הזה: גם ניסיונות עשויים להביא לריפוי, בזכות זה שהם מכריחים אותנו לשאוב מתוכנו כוחות שלא ידענו שהם קיימים.

אימהוּת ורגשות אשמה

כפי שאתן יכולות לנחש, כל המסע הזה מלווה לא פעם ברגשות אשמה ובפחדים לגבי מה יהיה על הילדים שלי – ילדים שפה ושם עדיין פוגשים את ‘שאריות הדיכאון’ של אמא שלהם.

כשהרגשות האלה עולים, אני נדרשת למצוא להם תשובות משכנעות (אחרת לא אצליח להמשיך לגדל את משפחתי 🙂…). הנה לכן כמה מהדברים שאני עונה לעצמי:

#1 רגשות אשמה, זה לא רק אצל אימהות בוגרות דיכאון – רוב ככל האימהוֹת בעולם מתמודדות מדי פעם עם תחושה שהן לא מספיק בסדר. כי הן מתפרצות על הילדים במקום להגיב בצורה שקולה. כי הן לא מבלות מספיק זמן איכותי איתם. כי הן לא זיהו בזמן איזושהי בעיה רגשית או רפואית אצל אחד מהילדים וכו׳. איך אומרים? ״יחד עם לידת התינוק, נולדים גם רגשות האשמה של האמא״.

#2 אני האמא המדויקת לילדים שלי – המבט האמוני הזה הוא אחד הדברים שהכי מאפסים אותי כשעולים לי ספקות ביחס לטיב האימהוּת שלי. אין טעויות אצל א-לוקים, הכל מכוון. הילדים שלי קיבלו אותי כאמא שלהם, על כל הטוב והאיכויות שבי – וגם על כל מה שפחות הולך. כל המכלול הזה חלק מדויק מהמסלול הייחודי שנועד להם, מסלול שמכשיר אותם לקראת השליחות הגדולה והמאירה שהם עתידים לבצע בעולם.

#3 אף אחת לא נולדה אמא, סבלנות… 🙂 – כאימהוֹת, אנחנו גדלות לצד הילדים שלנו. אנחנו כל הזמן לומדות ומשתפרות, וכן – התהליך רב השנים הזה עובר דרך לא מעט טעויות. הילדים שלנו לא עשויים מזכוכית והם יכולים לספוג גם את חוסר המושלמות שלנו בדרך, כל עוד הסך הכללי חיובי ומיטיב. יכול להיות אפילו שהעובדה שככה זה באה ללמד אותנו – שככה גם הכי טוב להם…

#4 משל כתם הדיו – זה משל שה’ שלח לי לפני כמה חודשים. יותר מדי פעמים, נדמה לנו שטעויות גדולות הן כמו כתמי דיו על דף נייר. הדף נפגם וכמה שנעבוד, לעולם לא נוכל למחוק לגמרי את מה שכבר נעשה. בשנים האחרונות, אני לומדת להסתכל על זה בצורה אחרת:

הטעויות הגדולות שלנו אכן כמו כתמי דיו. אבל במקום לומר לעצמי שהם נפלו על דף נייר, אני מדמיינת שהם נפלו בתוך מיכל של מים. זה נכון שהדיו מכער את המים והופכים אותם בן רגע לפחות צלולים. אבל הסיפור לא מסתיים שם… אני הרי יכולה להוסיף מים למיכל הזה! וככל שאוסיף יותר מים – תגובות טובות, חוויות מוצלחות וזמנים איכותיים של ביחד – כך המים יטשטשו את מה שהדיו עשה. סביר אפילו שהם יוכלו לחזור להיות צלולים 🙂

---

נהנית לקרוא את הפוסט הזה? יש משהו ממנו שאת לוקחת איתך להמשך הדרך? אשמח מאד לקרוא אותך, כאן למטה בתגובות ❤️

פוסט שכן: זוג צעיר, דיכאון ומי שמסביב