בואו נשים את הדברים על השולחן: נשים שחלו פעם בדיכאון נמצאות בסיכון מוגבר לחלות שוב. זה נתון מגובה מחקרית, שמופיע באתרים הרשמיים של קופות החולים.
מצד אחד, חשוב לדעת את זה (כי ידע זה כוח).
מצד שני, תסכימו איתי שיש בקביעה הזאת משהו נורא מייאש. משהו שאומר שגם אם אצליח להתרומם, לקום מכל הסבל הזה, להחלים ולבנות מציאות אחרת, חיי יישארו תמיד תחת האיום המרחף הזה – שיום אחד זה יחזור.
באופן אישי, המחשבה הזאת העסיקה רבות. ולא רק זה, אלא שהרבה פעמים גם הרגשתי שהיא מחלישה אותי מאד. הדיכאון היה ניסיון כל-כך גדול בשבילי! איך אפשר לשאת את המחשבה שחס ושלום יום אחד אחווה את הכל בשנית?
כשהפחד הזה הופיע בזמנים שבריריים, ההשפעות שלו היו הרסניות במיוחד. הכוונה לאותם הזמנים החשוכים, כשהאובדנות הייתה מלפפת את זרועותיה סביב צווארי ולחושת לי:
"למה להתאמץ? גם אם תצליחי להתגבר על הכל, סיכוי גדול שזו תהיה רק אתנחתא, עד שתפלי שוב. את תאמיני שאת בסדר, את תבני לך כל מיני דברים – ובבוא העת, בום! את תתרסקי שוב. ומי יודע מה יהיה בפעם השנייה? תהיי כבר עם ילדים, והפעם הסבל כבר לא יהיה רק שלך ושל האיש שלך, אלא גם שלהם. ואולי זה יהיה אלים ואכזרי אפילו יותר ממה שיש עכשיו? ותכלס – גם אם, נניח, זה יהיה יותר מתון, מה זה שווה לך? גם אם לא תגיעי לתחתית התחתיות, מה שווים חיים בצלו של דיכאון, חזק או חלש? עזבי, חבל על הכוחות ועל התקוות. עדיף לסיים עכשיו יפה ולהפסיק לסבול אחת ולתמיד".
הפחד והייאוש האלה מוכרים לך?❤️ כתבתי בשבילך 5 דברים שאני אישית עונה לעצמי כשהפחד צף:
#1 רגע, מה אמרנו?
בואו נחזור למשפט הראשון – אבל הפעם נקרא אותו לאט, ונכניס בו נשימה.
'נשים שחלו פעם בדיכאון – נמצאות בסיכון מוגבר לחלות שוב'. הסמנטיקה כאן מאד חשובה. קיים סיכון מוגבר. אבל זה לא אומר שכל מי שחלתה פעם – תחלה שוב. יש נשים שאצלן הדיכאון היה וישאר אירוע חד פעמי. ויכול בהחלט להיות שאני אהיה מאלה. להיפתח לאופציה שהדיכאון יחזור, זה בסדר. יכול להיות שזה אפילו דבר חכם. אבל באותה המידה, בואו ניפתח גם לאפשרות הקיימת, האפשרית והריאלית לא פחות – שאולי הדיכאון לא יחזור.
#2 לחלום הכי גבוה שיש
באיזשהו שלב, שמתי לב למשהו. בזמנים שהרגשתי שזה אפשרי ושאני אצא מזה, התמלאיתי דרייב להתאמץ ולהשקיע בריפוי ובהתקדמות שלי. ולהיפך, בזמנים שדמיינתי את עצמי נופלת בחזרה, חשתי מוחלשת כמו בלון שמתפנצ'ר ושלא רואה תכלית למאמצים שלו.
אם נסכים שהדרך לריפוי רצופה באינספור מעשים של בנייה, מתי לדעתכן הייתי הכי פעילה ומועילה? בזמנים שהאמנתי שמחכים לי חיים טובים? או ברגעים שהתייאשתי ותהיתי לאן כל זה מוביל? התשובה ברורה…
ראייה אופטימית פועלת בצורה של מעגל קסמים חיובי. ככל שאני עם יותר תקווה שאני אחלים, כך אני מוצאת בי יותר כוחות להיאבק על הבריאות שלי, וככל שאני פועלת יותר למען רווחתי הנפשית, כך אני גם מתקדמת בפועל – מה שמספק קבלות נוספות לאופטימיות שלי.
אגב, כשאני בוחרת לחלום על עתיד חיובי, אני חולמת הכי גבוה שיש! לא פחות. אני רואה בעיני רוחי חיים מוצלחים, בריאים ומאוזנים. חיים שמחים וטובים ממש. עם כל מיני שאיפות וחלומות שמתגשמים להם. כי אם כבר להקיז יזע, דם ודמעות כדי לצאת מהדיכאון, אז שייצא משתלם ממש!
⬅️ אם היה לך דיכאון בעבר, חשוב לי לעודד אותך לחשוב חיובי לגבי העתיד. כי לחשיבה החיובית יש השפעה מאד מוחשית על ההווה. היא זאת שנותנת לנו את הכוח לבנות את העכשיו בצורה הכי טובה. ומכיוון שהעכשיו הוא הבסיס של המחר, ככל שתבחרי להאמין שאת תמשיכי להיות בסדר, כך תמקסמי את הסיכויים שאכן זה מה יקרה, בעזרת ה'.
⬅️ אם את מתמודדת עם דיכאון כעת, השורות הבאות בשבילך: אני יודעת (אני באמת יודעת!) שחלק אינטגרלי מדיכאון זה לדמיין עתיד גרוע. יחד עם זאת, מהניסיון שלי, גם כשהדיכאון חריף, הוא בדרך כלל לא ליניארי. יש בו עליות וירידות. גם בחושך הגדול, יש לפעמים הבזקי אור קטנים. רגעים שבהם מבליחה קצת תקווה. אני כותבת את הפוסט הזה כדי לחזק אצלך את רגעי האמונה והתקווה האלה. הקול הזה שמעיז לפעמים ללחוש לך שאולי זה לא אבוד, ואולי תחילימי, ואולי מחכים לך חיים טובים, מאושרים ובריאים. כי הקול הזה חייב להישמע חזק יותר! הוא חייב להישמע כי יש בו אמת גדולה. והוא חייב להישמע כי כל צעד שתעשי בזכותו יקרב אותך למקום המיוחל.
#3 לא להתבלבל בין דיכאון לבין 'שאריות של דיכאון'
מסע הריפוי, כמו כל מסע, עשוי להיות מלא פיתולים ומהמורות. הרבה פעמים זה יהיה במתכונת של כמה צעדים קדימה, ופתאום – צעד אחורה, נפילה. הנפילות האלה נורא מבהילות. כמה פעמים חשבתי לעצמי ש'הנה, זה חוזר. כמה צפוי. הרי מי שלקתה פעם בדיכאון וכו' וכו'…"
לקח לי זמן ללמוד שלא כל נפילה פירושה חזרה למה שהיה. שלהשתחרר לגמרי מכל מיני דפוסים, זה תהליך שיכול להיות די ארוך. ש'שאריות של דיכאון', כמו שאני קוראת להן, עלולות להגיע לביקור פה ושם, אבל שהן רק 'שאריות' ושאני מסוגלת להתגבר עליהן. ושזה בסדר למעוד, פה ושם, והעיקר לקום שוב ושוב ולהמשיך לצעוד קדימה.
החיים והנפש מפגישים אותנו עוד ועוד עם אותן הנקודות הלא פתורות שלנו. לפעמים זה נראה כמו מעגל ללא מטרה או מוצא. אבל האמת היא שהגדילה שלנו היא בצורת ספירלה. נקודת המפגש דומה אומנם, אבל היא לא זהה למה שהיה פעם. כי הספקתי לגדול בינתיים. ולכן, גם אם יהיו נפילות, אגלה עם הזמן שהן פחות תכופות, פחות חזקות ופחות משתקות. זה דומה למה שהיה – אבל זה דומה בלבד. כי ב"ה אני כבר במקום אחר.
לא תמיד קל לזהות שאנחנו בספירלה. כמו שאימא לילד קטן לא שמה לב כל יום עד כמה הילד שלה גדל, כך אנחנו לא תמיד יכולות לראות כמה התקדמנו. אבל עם הזמן, זה כן הופך למשהו מדיד וכן ניתן להעריך את כל הדרך שכבר נעשתה. אפשר לראות איך המעגלים של הספירלה גדלים ומתרחבים – ואיך הם בעצם מתחילים להתמוסס להם…
#4 עבודה מול פחד – מודל החצובה
עם הזמן והניסיון גיליתי שכשאני מפחדת, יש 3 סוגי מחשבות שמרגיעים אותי – כשהמצב הכי יעיל הוא כשאני מצליחה לשלב בין השלושה. כדי לעשות את זה פשוט, ארגנתי לכן את זה ל'מודל החצובה'. למה חצובה? בגלל שלוש הצלעות שלו, כמו שלוש הצלעות של המשולש שנמצא בין הרגליים של חצובה. וכמו חצובה, כשמיישמים את עקרונות המודל, מצליחים לעמוד ישר, למרות הפחד.
צלע ראשונה – לתת מקום (וגם קרדיט) לפחד. להסכים לזה שאולי הוא דובר אמת, ושקיים סיכוי כלשהו שמה שהוא אומר אכן יתממש. לצורך העניין, אסכים להודות שישנה אפשרות אמיתית שיום אחד ח"ו אלקה בדיכאון-חוזר.
צלע שנייה – לחשוב חיובי ולהגיד לעצמי שגם אם אותו הפחד יתממש, אני אהיה בסדר. שיש לי היום הרבה יותר ניסיון, חכמה וכלים ממה שהיה לי בפעם הראשונה שזה קרה. ושגם אם אני אכאב ויהיה קשה, בסוף אני אקום – יותר חזקה, שמחה ובריאה ממה שהייתי.
צלע שלישית – לבנות, לבנות ולבנות. לעסוק ביצרת מציאות טובה. להחליף את השאלה 'מה הסיכון שלי לחלות שוב?' בשאלה 'מה אני יכולה לעשות כדי לחזק את החוסן הנפשי שלי?'
אין לי שום תעודת ביטוח שמה שאני עמלה לבנות יחזיק מעמד מול כל הצרות שעלולות לקרות לי. אבל זאת ההשתדלות הכי טובה שאני יכולה לעשות. והרבה פעמים, זה יהיה מספיק בהחלט! אם ניקח דימוי מתחום אחר: בתיאוריה יכולים להיות טילים שמסוגלים לחדור גם אל תוך ממ"ד. ועדיין, מי שבונה ממ"ד לבית שלו, סיכוי הרבה יותר גבוה שהוא יהיה מוגן במקרה של מתקפה חלילה. לכן, אני מתמקדת בהווה ודואגת לפסל לעצמי את החיים הכי בריאים שאני רק יכולה. אני משתדלת להטמיע הרגלים טובים לחיי, להתרחק מדברים שמחלישים אותי ולהרבות במה שמחזק אותי. זה מה שמאפשר לי ליהנות מהכאן והעכשיו, וזה גם מה ששומר אותי הכי טוב מפני סיכונים עתידיים.
#5 תפילות
אני מאמינה גדולה בתפילות. אני באמת ובתמים חושבת שכמו שנכון לפעול בעולם המעשה, כך גם כדאי לפעול במישור של התפילות – ופשוט לבקש. לבקש חיים ארוכים, טובים ובריאים. בגוף ובנפש. כי בעולמו של הקדוש ברוך הוא, הכל אפשרי. האם זה אומר שבטוח אקבל את מה שאני מבקשת? לא… אבל אם יש סיכוי שכן אקבל, זה בטוח מקרב אותי לשם.
ואם אין כוחות להתפלל (מי כמוני יודעת שבדיכאון להתפלל זה הרבה פעמים דבר בלתי אפשרי), אפשר לבקש תפילות מאנשים אחרים. גם זה תופס. ויכול לעזור מאד.
לסיכום…
האם אני עלולה לחוות דיכאון נוסף בעתיד? התשובה הפשוטה היא כן. ואני אפילו בקבוצת סיכון, מכיוון שכבר חליתי פעם אחת. ויחד עם זאת, אני מחזיקה אמונה נוספת: ניתן להירפא לגמרי. בעזרת ה'. זאת אפשרות שבהחלט קיימת בעולם. ומכיוון שהאמונה הזאת לא רק מעודדת אותי אלא גם עוזרת לי בפועל לבנות לעצמי חיים טובים ובריאים – אני בוחרת לשים אותה בפרונט 😊
התגובות שלכן יקרות לי והן גם עוזרות לתכנים שלי להגיע לעוד ועוד אנשים. יש משפט או רעיון שתפס אתכן? כתבו לי על זה כאן בתגובות! תמיד ממש כיף לקרוא מה אתן מקבלות מהבלוג ❤️
נב: שש שנים אחרי שיצאתי מהדיכאון שלי, ילדתי את ילדנו השלישי והפחד הפך למציאות: התחלתי לפתח דיכאון אחרי לידה. אני בכוונה כותבת שהתחלתי לפתח דיכאון, כי בזכות כל המודעות והכלים שאספנו לאורך השנים, בעלי ואני טיפלנו באירוע הזה בצורה יעילה וב"ה הצלחתי לחזור לעצמי די מהר. כתבתי פוסט מיוחד על כל החוויה הזאת, אותו ניתן לקרוא פה.
אני מרגישה שאפשר לראות את זה בצורה כזו – כולנו בני אדם ולכולם יש תקופות עם פחות אנרגיה. זה בסדר לקחת הפסקות, זה בסדר כשצריך יותר עזרה. נראה לי שהדבר הכי חשוב זה ללמוד להיות קשובות לעצמנו, ללמוד לבקש עזרה, ללמוד לנוח ולקחת הפסקות, לא להתיש את עצמנו עד שאין לנו יותר כוח לשום דבר. נראה לי שזה המסע הכי חשוב בחיים, לפחות בשבילי. לא לנסות להיות סופרוומן, למצוא איזון כדי שהנפש לא תגיע למצב שהיא זועקת לעזרה
הי Cutie Pie יקרה! תודה על התגובה! כתבת דברים חשובים מאד מאד. כמה אנחנו צריכות להיות קשובות לעצמינו ולשמור על המשאבים שלנו. זה סוד גדול מאד מאד, מסכימה איתך ממש ❤️👍🏼