עשי ואל תעשי: איך להגיב למשהי שמשתפת שהיא מתמודדת עם דיכאון

יש לך חברה או קרובת משפחה שמתמודדת עם דיכאון? אני בטוחה שאת רוצה לעזור לה ולהיות שם בשבילה. אבל עם כל הרצון הטוב, יכול להיות שאת גם לא לגמרי בטוחה איך לגשת, מה לעשות ומה להגיד.

לאורך המסע שלי, כשאזרתי אומץ וניסיתי לשתף אנשים לגבי מצבי, זכיתי לפעמים בשיחות מדהימות. אבל היו גם מצבים שהשאירו אותי עם טעם חמוץ בפה. שהרגשתי שסתם 'בזבזתי' משהו אישי. שהיה מוטב לשתוק.

החוויות האלה הביאו אותי לכתוב לך את הפוסט הזה, מעין מדריך לגבי מה לעשות (ומה לא לעשות…) כשמשהי משתפת אותנו שהיא סובלת מדיכאון. אני קודם כל אתייחס לאיך להגיב בזמן השיתוף עצמו, ולאחר מכן אדבר על מה אפשר לעשות בטווח הארוך.

מוקדש באהבה לכל הנשמות הטובות ששואלות את עצמן איך אפשר לעזור ❤️. ומוקדש לכל מי שניסתה פעם לשתף – ונשארה בסוף עם ההרגשה הכואבת שהיה עדיף לא להגיד כלום…

#1 אם אתם יכולים, פשוט תקשיבו

דובר רבות על ניצולי השואה, שאחרי המלחמה – שתקו. בהתחלה חשבו שזה נבע מעוצמת הטראומה, שלא איפשרה להם להיפתח לאיש. היום יודעים שהרבה מהם דווקא ניסו לספר. ונתקלו בחוסר הקשבה. תופעה דומה קיימת סביב התמודדויות נפשיות: מסתבר שלא כולם מסוגלים לשמוע.

חרוטה לי בזיכרון סיטואציה שבה אני יושבת עם חברה בבית קפה. חברה טובה. אני מחליטה שאני יכולה לספר לה. אבל כעבור חצי משפט על זה שאני עוברת דיכאון, אני מבינה שטעיתי. משהו בהבעת פניה נסגר מעט, כמו אומר לי "אני ממש מצטערת אבל אני לא יכולה להכיל את הנושא הזה. סליחה, אך אני לא אצליח להיות כאן בשבילך בדבר הזה". ובאמת השיחה נתקעה שם וכבר לא חזרה לזרום.

לפעמים, זה קורה בגרסה אחרת. כמו בפעם ההיא שקרוב משפחה שאל בשלומי. ידעתי כמה הוא אוהב אותי וכמה אני יקרה לו, וחשבתי לי שאולי הגיע הזמן שאספר לו קצת. התחלתי לענות ש'ת'אמת, קצת מורכב לי לאחרונה…' – אבל ההרמה שלי לא הביאה להנחתה כי הוא כבר עבר לשאלה הבאה: 'ומה שלום בעלך והילדים?' 😔

למה זה קורה? למה קשה לרבים להקשיב באמת? למה יש כאלה שנרתעים כשמתחילים להעלות את הנושא של הדיכאון?

אולי כי הם חוששים שהם יצטרכו להיות כאן ולתמוך, ושזה גדול עליהם כרגע. אולי בגלל פחד לא רציונלי להידבק בדיכאון. אולי כי באופן כללי, קשה להיחשף לסבל של אנשים אחרים. ואולי כי ספציפית, זה נוגע בהם באיזושהי נקודה רגישה… אבל בשורה התחתונה, לא מספיק שהפה יהיה מוכן לדבר – צריך גם שתהיה אוזן שתוכל לשמוע.

לכן, אם אתם יכולים, תקשיבו. פשוט תהיו כאן ותאזינו למה שיש לה לספר. זה אחד הדברים הכי גדולים שתוכלו לעשות בשבילה.

#2 בלי תגובות חוקרות

כשמישהי עושה את הצעד הגדול של לשתף אדם אחר, זה הרבה פעמים מלווה בלא מעט חששות. היא לא בטוחה אם היא עושה את הדבר הנכון ואם היא תצא מהשיחה בתחושת טובה יותר. אז לרוב, היא תספר את הדברים בזהירות. בהדרגתיות. פסיעה עדינה, ועוד אחת. ותוך כדי שהיא תדבר, תת המודע שלה יתרשם ממידת ההקשבה ומהשדר שישודר לה בחזרה, ולפי זה היא תחליט אם ואיך להתקדם עוד בסיפור שלה.

עכשיו, תיכנסו רגע לנעליים שלה. תשאלו את עצמיכם מה יקרה אם נתחיל להציף אותה בכל מיני שאלות. בגלל שהיא בוחנת תוך כדי תנועה אם וכמה נכון לה להמשיך לספר, היא עלולה לחוש מבולבלת ולא בנוח נוכח השאלות שלנו. היא, שרוצה לפתוח את הדברים בקצב ובמינון שלה, עלולה למצוא את עצמה מול התלבטות מעצבנת אם לענות לנו או לא.

כשמישהי משתפת אותנו, נרצה מן הסתם להיות בן שיחה מיטיב, ושהיא תצא מהשיחה עם תחושת הקלה. כדי שזה יקרה, חשוב שנתנהל בעדינות ושנכבד את הקצב שלה. אני כמובן לא אומרת שאסור לשאול שאלות. אבל בואו נעצור רגע ונשאל את עצמינו אם השאלות שלנו יעשו לה טוב – או שאולי עדיף שנוותר עליהן.

#3 אל תרוצו לפתרונות

"תהיי איתי בבקשה. אני מספרת לך את כל זה כי אני בעצם מחפשת שלושה דברים בסיסיים: הקשבה. אמון. ותקווה. אני צריכה שתגידי לי שאני מסוגלת לצלוח את המשבר הזה. שאת מאמינה בכוחות שבי. שתזכירי לי שאני טובה, למרות כל מה שאני עוברת. כרגע, זה מה שחיוני בשבילי. זה מה שבאמת יכול לתת לי כוח. חכי בינתיים עם כל מיני פתרונות למיניהם. אחרי שארגיש הקלה מעצם השיתוף, אם יהיה צורך עדיין, נעשה מקום גם לפרטים המעשיים – עצה, מרשם או הפניה לגורם מקצועי כזה או אחר."

זה מה שהיה לי בראש כשאנשים טובים ניסו לייעץ לי כל מיני דברים, בעוד שאני חיפשתי רק אמפטיה וחיזוק.

למהר לפתרונות, זה דבר טבעי. אנחנו עושים את זה כי אנחנו רוצים לעזור, באמת ובתמים. קשה לנו לראות אדם סובל ואנחנו מחפשים איך להעלים את הבעיות שלו או לפחות איך להקל עליו.

הבעיה היא שהחיים כל-כך גדולים, כל-כך סבוכים וכל-כך עדינים שזה כמעט בלתי אפשרי לתקן את הבעיות של השני או לסדר לו את החיים במקומו. לא רק זה, אלא שסביר להניח שהוא לא חיכה לנו כדי לנסות בעצמו כל מיני כיוונים. יש מצב אפילו שחלקם עובדים, ואם הדיכאון עדיין כאן למרות הכל, זה כי להחלים זה דבר שעלול לקחת זמן. ולכן שדר של 'אם רק תעשי את מה שאני אומרת לך, תוכלי להרגיש יותר טוב' הוא שדר שיכול לעצבן ולתסכל, במקום לעודד ולחזק.

מה כן? להיות כאן. לשדר שאנחנו כתובת. להשאיר את הדלת פתוחה. לשאול במה אפשר לעזור. ואחרי שמקשיבים באמת, אפשר גם להתעניין בצורה עדינה אם רלוונטי להציע כיוונים מעשיים. אחרי שמקשיבים באמת.

#4 תשמרו את הדברים לעצמיכם

זה נשמע הכי בנאלי שיש, אבל זה כל-כך חשוב שהייתי חייבת להזכיר את זה. מישהי פתחה את סגור ליבה וסיפרה לכם איך היא מרגישה עמוק בפנים? היא סומכת עליכם. היא רואה בכם כתובת בטוחה. תהיו ראויים לדבר היקר הזה ותכבדו את הפרטיות שלה.

הייתה אשה יקרה וחכמה שנהגתי להתייעץ איתה. עד ששמתי לב שיש לה נטייה לדבר על אנשים אחרים ולספר על כל מיני דברים שהם עוברים. בצער גדול, הפסקתי להיפתח אליה. זה היה וויתור גדול מצדי, כי הערכתי מאד את הקשר הקרוב שהיה לנו ולמדתי הרבה מהאישיות שלה. אבל המחשבה שיתכן והדברים שאני מספרת לה יודלפו הלאה ללא רשותי – לא איפשרה לי להמשיך ליהנות מהשיחות שלנו.

[כל זה לגב שיתופים רגילים. במקרה של שיתוף בעל אופי אובדני וחשש לחיי אדם, יש להתייעץ בדחיפות עם איש מקצוע. מצד אחד, זה יכול להיות מקרה שבו חלה 'חובת דיווח'. מצד שני, התערבות לא במקום עלולה להזיק אפילו יותר. לכן חשוב כל-כך להתייעץ ולפעול בצורה זהירה].

מעבר לכך שלא מוסרי להעביר הלאה דברים שהופקדו לאוזניים שלנו, אנחנו גם עלולים לאבד את האמון של מי שזקוקה לנו. באופן אישי, כשמספרים לי משהו רגיש, אני הרבה פעמים מקדימה ומודיעה שהדברים שמורים אצלי. אנשים מעריכים את זה ומרגישים שהסיפור שלהם במקום בטוח.

#5 תאמינו בכוחות שלה

בתחילת הדיכאון, קרובת משפחה עם לא מעט ניסיון חיים באה לבקר אותי. שכבתי במיטה במצב קטטוני (מצב שבו הגוף 'קופא' ואין אפשרות לזוז, לדבר או להגיב לסביבה). היא ישבה לידי, ליטפה לי את הגב ונשארה ככה זמן ממושך. בסוף היא קמה ואמרה לי "משהו טוב ייצא מכל זה. והמשהו הזה יהיה – את".

מהמקום שבו הייתי, זה היה נשמע כמו משפט יפה כזה שתולים על המקרר. משהו מנותק לחלוטין מהסיטואציה בה הייתי שרויה. משהו מופרך. ועדיין, האמירה הזאת נשארה לי בראש לאורך כל השנתיים שהייתי חולה, כמו גחלת קטנטנה שהדליקו בתוכי.

כשאנחנו מאמינים שמישהו מסוגל להתגבר על ניסיון קשה, אנחנו מטעינים אותו בכוח. כן, גם אם אנחנו לא אומרים לו מילה על זה – כי בסוף הדברים האלה קורים ברמת התדר שאנחנו משדרים.

להאמין בכוחות של השני, זה לא לצבוע את הכל בוורוד או להקטין את הבעיות שלו. עובדה שכרגע הדברים לא בסדר בכלל. אנחנו צריכים להסתכל אל המציאות בלבן של העיניים ולהודות שהדברים באמת מורכבים וקשים. עלינו להרכין ראש ולהפנים שאין פתרון קרוב באופק. ועם זאת, אם אנחנו רוצים לעזור, כדאי שנגייס בלב תקווה לעתיד טוב יותר. ואם אנחנו יכולים, אפשר גם להתפלל. כי תפילה יכולה להשפיע איפה שכל השאר לא עובד.

אתם יכולים להעניק לה את המתנה הזאת. תאמינו בחוזקות הפנימיות שלה. תאמינו שיש ריפוי בעולם*. תאמינו שגם אחרי המשברים הכי קשים יכולה להיות צמיחה. האמונה הזאת לאו דווקא תבוא לכם בטביעות. אבל היא חשובה מאד. אז תתאמצו. בשבילה.

#6 תחשבו איפה עוד אתם יכולים לעזור

ממש כמו מחלה גופנית, דיכאון עלול להשפיע על תחומים רבים של החיים. רוצים כמה דוגמאות? בבקשה: כשמרותקים למיטה בגלל שהנפש כואבת מדי, אין אפשרות להכין אוכל, בוודאי לא אוכל מזין שעשוי להחזיר קצת כוחות למערכת. דיכאון עלול לפגוע בכל מיני קשרים עם הסביבה שלנו. הוא עלול לגרום לאנשים להתרחק – ולחברויות להתפרק.

עם דיכאון משמעותי, קשה מאד להתמיד בלימודים או להמשיך לעבוד באופן רגיל. וזה עוד לפני כל העלויות של טיפולים. טיפול פרטי עולה כמה מאות שקל לפגישה. כשזה דרך קופת החולים המחיר נמוך יותר אך עדיין מורגש. תכפילו בלפחות פעם בשבוע ותבינו שמהר מאד אפשר להגיע לסכומי עתק. במקרה שלנו, עם המשפחות שלנו לא היו מתגייסות כדי לעזור לנו עם זה, אני לא בטוחה איפה היינו היום.

תנסו להגדיל ראש ולחשוב איפה, מעבר לפן הנפשי, הדיכאון עוד עלול לפגוע בה. האם היא רווקה? נשואה? עם ילדים? לכל אחד מהמצבים האלה עלולות להיות מורכבויות משלו. האם יכול להיות שהיא זקוקה לנוכחות ולחברה? או דווקא לספייס מהילדים הקטנים שלה? שיזמינו אותה לארוחת שבת? או לחילופין שיניחו על הדלת שלה ארוחה חמה (או עוגה מפנקת)? ואולי יש אפשרות לעזור, ולו במעט, במישור הכלכלי?

#7 בטווח הארוך: תמשיכו להיות כאן

כשהבנתי שמצבי לא טוב, החלטתי שאני לא יכולה לעבור את זה לבד. עברתי על רשימת אנשי הקשר בפלאפון, ושלחתי הודעה למספר מצומצם של חברות קרובות (לא קשורות אחת לשנייה). משהו בסגנון: "הי, אני מקווה ששלומך טוב. רציתי לשתף אותך שאני כבר כמה חודשים עוברת דיכאון ושמאד לא קל לי 😔".

המתנתי לתשובות, שהגיעו די מהר ואמרו בערך "אוי, אני ממש מצטערת לשמוע! אני כאן אם תצטרכי כל דבר. רפואה שלמה יקרה!!!". איזו הקלה זאת הייתה בשבילי! עכשיו שמצאתי את האומץ לשתף, אני כבר לא ארגיש כל-כך בודדה. יהיו לי חברות שיתעניינו בי ויעזרו לי לעבור את התקופה הקשה הזאת.

הייתי בטוחה שמכאן ואילך אקבל מדי פעם הודעות 'מה שלומך?' ושיציעו לבקר אותי או לצאת איתי לכוס קפה. אבל זה לא קרה. או שחברותיי היו עסוקות מאד. או שהיה להן קשה עם המושג 'דיכאון'. או שהן פשוט לא ידעו איך לגשת אלי. כך או כך, בפועל הושטת היד שלי לא הובילה לשום המשך.

רק חברה אחת הרימה את הכפפה. אחת לכמה זמן, היא הייתה שולחת הודעה מתעניינת או מציעה שנצא ביחד לסיבוב או לגלידה. היום אני יכולה להגיד שהנוכחות שלה לאורך הדרך עזרה לי לשרוד את הדיכאון הנורא הזה. היא לא יודעת את זה אבל יכול להיות אפילו שהיא הצילה אותי בחלק מהפעמים.

אם כבר שיתפו אתכם שמשהו לא הולך, תרימו את הכפפה גם אתם. תשלחו מעת לעת הודעה עדינה. אפשר גם להניח פינוק קטן על הדלת. ותראו לאן זה מתגלגל… אם תקבלו פידבק חיובי, סימן שמה שעשיתם היה במקום, ואולי הרבה יותר מזה אפילו ❤️

---

את הפוסט הזה, כתבתי מתוך הדברים שעברתי באופן אישי. מעניין אותי מאד לקרוא מה חשבת על הדברים. אם התחברת. אם זה נתן לך כלים. אם הוא העלה בך שאלות וגם אם יש לך הא(ע)רות. אשמח מאד לקרוא אותך בתגובות כאן למטה ❤

* 'יש ריפוי בעולם' – משפט מדהים ששמעתי בהרצאה של הארגון 'לתת פה'.

פוסטים קשורים: רגעים של לבד, מה עושים עם הבדידות הזאת?