יש דברים שמתגלים כעבור הרבה זמן. במשך שנים, גם כשכבר הרגשתי טוב, לא יכולתי לראות שום דבר חיובי במה שקרה לי. ועדיין, אני יושבת לי פה עכשיו בבית הקפה השכונתי ורושמת לכן פוסט עם כותרת כזאת.
לא מזמן, צה"ל הקים יחידה חדשה. החיילים שמתגייסים אליה הם פצועי מלחמה לשעבר. כאלה שעברו עליהם דברים מורכבים ביותר – שגופם נפגע קשה או אנוש ושנפשם ספגה מכה מטורפת. שנאלצו לעבור פעולות הנשמה, ניתוחים מסוכנים ושיקום כואב ומפרך. כעת הם שוב לובשים מדים והם נשלחים ללוות חיילים שנפצעו לאחרונה. דרכם, הפצועים החדשים פוגשים תמונת ראי של עצמם, אבל כזאת שיש בה לא רק פציעה, אלא גם אופק, תקווה וחלום.
כשהייתי חולה, חיפשתי נואשות דבר אחד: שמשהי שעברה את הדרך האיומה הזאת תגיד לי מניסיונה שיהיה בסדר, גם אם יקח המון זמן ויכאב מאד בדרך. הייתי אז במצב קטסטרופלי (פירוט בהמשך) ולא האמנתי שיום יבוא ויהיו לי חיים טובים. מעל עשור אחרי, אני הקטנה בוחרת לפעול כמו החיילים האלה – ולספר לכן על הדברים שקיבלתי מהדיכאון. כי אני יודעת כמה האופק חשוב להחלמה ❤️
#1 תקווה
באיזשהו שלב תוך כדי התופת, הגעתי למסקנה העגומה שיש לי רק שתי דרכים לסיים את הסיפור הזה: (א) להשתגע סופית; (ב) לפרוש מהעולם לפני שאשתגע סופית.
שתבינו, ביליתי אז בערך חצי מהחיים במצב קטטוני (זהו מצב שקרוב לשיתוק, שבו אי אפשר לדבר ובוקשי אפשר לזוז). שכבתי ימים שלמים במיטה, קפואה. ישנתי רוב שעות היממה, כי זאת הייתה הדרך היחידה בשבילי להפסיק להרגיש, לחשוב ולסבול. במצבי הערות המועטים, סבלתי מחולשה גדולה (בגלל חוסר האכילה) ומכאבי ראש חזקים (בגלל עודפי השינה). ובעיקר, הייתי טרף למחשבות קשות מאד.
הרגשתי בחוש שכל יום נוסף במצב הזה מדרדר אותי יותר אל התהום, ושזה רק עניין של זמן עד שמעט השפיות שנותר לי עדיין יאבד לי לגמרי. וכשזה יקרה, אהיה משוגעת. פשוט משוגעת. וכשאני אהיה משוגעת, בעלי ואני נתגרש ואני אעבור לגור ברחוב. ואני אהיה מהאנשים המפחידים האלה, שלא מתקלחים ושמבלים את שאריות חייהם במלמולים לא ברורים.
עם תחזיות כאלה, לחלום על ריפוי היה מחוץ לתחום. לא רציתי להשלות את עצמי. מבחינתי, ירדתי כבר כל-כך נמוך שכבר לא תתאפשר שום דרך חזרה.
ובכל זאת, אחרי כל הסיוט הזה, זכיתי להחלים, להקים משפחה מתוקה ולהגשים עוד הרבה חלומות. הניגודיות המוחלטת הזאת בין חולי וסבל ברמה הכי קשה – לבין חיים נורמטיביים ובריאים ב"ה – העניקה לי אמונה בלתי מעורערת באדם ובכוחות שלו.
זה שינה עמוקות את הדרך שלי להסתכל על הסבל, הקשיים והמצוקות של בני האדם. אני יודעת שלא מכל אתגר אפשר להתרומם. ברור לי שלצערנו ישנם אנשים שלא מצליחים לשרוד, להחלים או להשתקם מהדברים שהם עוברים. אבל באותה המידה, אני גם למדתי שריפוי וצמיחה כן קיימים בעולם.
כואב לי לראות מישהו סובל. אבל בד בבד אני בוחרת להאמין שהוא יוכל להיות בסדר. שימו לב שאני לא בוודאות – אני בתקווה. לא משנה מה גודל או טיב האתגר, אני משתדלת לזכור שגם במקרים שנראים אבודים, אפשר לצמוח.
אני מקווה בשביל עצמי, כי עם תקווה העולם הופך לנסבל יותר. ואני מקווה בשביל האחר – כי אני מאמינה שלתקווה יש השפעה מטיבה בעולם. בין אם נעודד מישהו בפה ובין אם ננצור את החיזוקים בלב, יש לתקווה תדר, והתדר הזה משודר בחוטים בלתי נראים לעבר מי שזקוק לו.
#2 – היכולת לעזור
לא ביקשתי לחלות והדיכאון היווה כאפה נוראית בשבילי. אבל הוא גם נתן לי משהו שלא הייתי יכולה לקבל במקום אחר. העובדה שהייתי שם – ושזכיתי להבריא – נתנה לי הבנה ששמורה רק למי שעברה מסע דומה. אני מכירה את מעמקי היאוש. אני יכולה להזדהות עם הרצון להפסיק לחיות. אני יודעת כמה הדיכאון עלול לפגוע בזירות השונות של החיים: מה זה יכול לעשות לכיס, לזוגיות, לילדים ולקשר שלנו עם הסביבה או עם ריבונו של עולם. אני זוכרת את הכאב הבלתי נסבל. ואת התחושה המחרידה של אובדן השפיות.
"לפעמים אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך לחיות", היא אומרת לי בהיסוס ובדמעות, אחרי שעה שאנחנו יושבות ומדברות. "אני מבינה אותך", אני עונה, "אני באמת מבינה אותך, כי… הייתי שם". היא מרימה אלי מבט חדש, ואני רואה שלצד הפליאה, גם נדלק בו ניצוץ קטן. פתאום היא טיפה פחות בודדה. פתאום היא מקבלת קצת כוח ותקווה, סוף סוף. פתאום זה נראה לה מעט יותר אפשרי.
המסלולים שונים וכל אחת תחווה את הדברים אחרת. זה תלוי באופי, בעוצמת הדיכאון, בשלב של החיים, ברמת התמיכה מהסביבה ובעוד כל-כך הרבה דברים. לא כל אחת תעבור את כל מה שאני עברתי. ויש כאלה שיתמודדו עם דברים שאני לא הכרתי. לא תמיד אני אהיה פנויה לעזור – ולא תמיד אני אצליח לעזור. אבל באופן כללי, המכנה המשותף בינינו כבר מאפשר משהו שלא היה קיים בלי ההיכרות האישית שלי עם הנושא.
זה קורה בשיחות, באמצעות הבלוג ובפלטפורמות אחרות. כשמשהי אומרת לי שבזכותי היא מרגישה קצת יותר אופטימית, אני יכולה להתרגש עד עומקי נשמתי. זה נותן משמעות נוספת לכל הדברים הקשים שעברתי. וזה אפילו גורם לי להרגיש שאם כך, זה היה שווה את זה…
#3 – דרייב לחיים
עם פרוץ הדיכאון, חודשים ספורים אחרי שהתחתנו, חיי – וחיינו – נעצרו. לא הגשתי את העבודות האחרונות לסיום התואר. חיי השליחות שחלמנו עליהם הפכו ללא רלוונטיים. ולא היה בכלל מה לדבר על בניית משפחה משלנו. במשך שנתיים שלמות, היינו עסוקים רק בדבר אחד. לשרוד.
גם כשהתחלתי להרגיש טוב יותר, נדרשה תקופת שיקום. זה כלל להיגמל בהדרגתיות מהתרופות שנטלתי. לעבוד בכל הכוח על הנישואין שלנו, שהיו על סף פירוק. וכמובן להתייצב בעצמי. ככה שבמשך לפחות שלוש שנים, חיינו היו על 'הולד'. בזמן הזה כמעט כל חברינו שעוד היו רווקים התחתנו וילדו את ילדם הראשון, השני או השלישי. הם סיימו לימודים, התחילו קריירה וחלקם עברו לבתים יותר מרווחים. והיו גם את כל אלה שעסקו בדברים שתמיד רצינו לעסוק אנחנו, כמו התיישבות ועשיית חסד. היה נדמה שרק אנחנו עומדים במקום, מלקקים עדיין את פצעינו העמוקים.
אבל הצער לא היה רק על מה שפספסנו או איבדנו בשנים האלה. הייתה גם תחושת אובדן לגבי העתיד. הבנו שגם אם וכאשר אהיה 'לגמרי בסדר', תמיד ישארו דברים שלעולם לא נוכל להגשים. נצטרך לזכור שיש לי ברקע נטייה לדיכאון. נהיה חייבים לחיות בצורה מחושבת. להיות מציאותיים וזהירים כדי שהכל לא יתמוטט בשנית. להימנע מטריגרים. לשים לב לא להגיע למצבים של עומס-יתר. לכבד את הקצב ואת היכולות שלי.
במבט לאחור, סללנו לעצמינו דרך ארוכה – שהייתה גם הדרך הקצרה ביותר. ואולי גם היחידה. שמרנו עלי. פינינו את הזמן ואת המרחב שהייתי צריכה כדי להתקיים בצורה בטוחה. לפעמים זה היה מצער ומתסכל. אבל במבחן התוצאה, מסתבר זה היה חכם ונכון. היציבות הלכה וגדלה.
ככה במשך שנים. עד שהופיע איזשהו קול חדש, שהזמין אותנו להתחיל לצאת מאיזור הנוחות. בהתחלה, היה זה רצון זעיר וביישן. כזה שלא מבין מה הוא עושה פה בכלל. הרי אני עדיין אותה קמה שעברה את מה שהיא עברה, ובפוטנציאל עלולה גם לחזור לשם. אבל עם הזמן, הקול הזה נעשה חזק יותר ויותר, והוא דחף אותנו לקפוץ למים, פעם אחר פעם. אחרי תקופה ארוכה כל-כך שנזהרנו לחיות על אש קטנה, גילינו שאנחנו מסוגלים לעשות דברים שבעבר היו בגדר ה'בלתי אפשרי'.
בחזרה למלחמה – אתן מכירות את פצועי הרגליים או הידיים האלה שעוסקים בגלישה אתגרית או בטיפוס הרים? הפציעה עצרה את חייהם וביטלה, עיכבה או שינתה את תוכניותיהם. והיום, אחרי תקופה של החלמה ושיקום, הם דורשים יותר מהחיים. הם דוחים את הגבולות של עצמם וכל עשייה שלהם היא מבחינתם ניצחון על מה שהיה.
את התנועה הזאת בנפש, אני מזהה גם בתוכי. זמן ארוך התייחסתי לעצמי כאל אדם עם מוגבלות, והתנהלתי בהתאם. גם עכשיו, אני שומרת על עצמי. אבל יחד עם זאת, אני גם לומדת שלמרות שעברתי את מה שעברתי, מותר לי לרצות. מותר לי אפילו לחלום. ואם אהיה כנה, אגלה לכן שכגודל המוגבלות – כך גודל החזון ✨
לסיכום ולסיום…
מה החלומות שלך? אם לא הייתה לך שום מגבלה של בריאות, מצבי רוח, כוחות, תרופות, זמן, כסף ושאר עניינים, מה היית רוצה לעשות עם החיים שלך?אני לא יכולה להבטיח שהכל יתממש. הלוואי שיכולתי. אני רק רוצה לפתוח צהר קטן אל עתיד שיכול להיות טוב. כי יש ריפוי בעולם. יש צמיחה. יש שכר לעבודה הקשה. ויש אפילו מעבר לכל זה.
כל פוסט שאני מעלה תוצר של המון שעות כתיבה, עימוד ועריכה. התגובות שלכן לא רק משמחות ומחזקות אותי. הן חשובות כי בזכותן הבלוג מגיע ליותר ויותר נשים שזקוקות לו. אם הפוסט הזה דיבר אלייך, עודד אותך או עזר לך, אשמח לשמוע אותך! ואם את מכירה משהי שהפוסט הזה יעשה לה טוב, אנא שלחי לה קישור ❤️
נב: כשמשהי משתפת אותי שהיא מתמודדת עם דיכאון, מכנה המשותף בינינו כבר עשוי לעזור לה. אבל איך אדם שלא חווה את זה אף פעם יכול לתמוך במי שמספרת שהיא עוברת דיכאון? כתבתי על זה פוסט מיוחד. קליק אחד ואת שם!
וואו!!! איזה מחזק, כמה כוח נתת כאן עכשיו!!
תודה רבה על התגובה המחזקת והמשמחת!
מעריכה מאד מאד 🫶🏼