ארכיון לפי מחברים:קמה

בעולם אידיאלי, מי שכואב יהיה זכאי לאמפתיה, ללא הגבלה. מכיוון שיהיה ברור לכל שלכאב, יש קצב משלו ושלניסיונות יש אורך משלהם. אבל העולם שלנו פועל קצת אחרת…

מי שחוותה דיכאון יודעת כמה טיפת מים יכולה להיות כבדה. כמה דבר סתמי יכול להפיל ולקרקע. סיפור מלא השראה על נמלא קטנה…

למה דיכאון הוא דבר כל-כך מושתק? חלק שני בפוסט שמפרט את מה שגורם לנו להסתיר. והפעם: מאלו תגובות אנחנו חוששות?

בדיכאון, הנטייה בדרך כלל היא שכמה שפחות אנשים ידעו. בדור הכל-כך פתוח שלנו, זה די מפתיע. למה אנחנו לרוב מעדיפות להסתיר? מסתבר שיש לזה סיבות לא מעטות…

זיהיתי את הדיכאון ברגע שהוא התפרץ לחיי. מההתחלה היה לי ברור שאני הולכת לחפש עזרה. כמה פשוט, לכאורה. על בחירת מטפל מתאים ועל מה עושים כשמתלבטים.

ביום בהיר לפני שנתיים, ישבתי לי בבית קפה, עם מצב רוח לא כל-כך בהיר. לפתע, נכנסה יונה ומאותו הרגע הפכה לאסירה של בית הקפה. היא ניסתה לצאת החוצה אבל לא יכלה למצוא את דרכה…

חלק גדול מהדיכאון אצלי נסב סביב שאלת הרוע. הרוע הפרטי בחיי והרוע באופן כללי בעולם. הייתי בכעס גדול כלפי אלוקים. לא היתה לי שאלה לגבי עצם קיומו אבל הייתי מתוסכלת מאד מהנהגתו. כלפי חוץ המשכתי לקיים מצוות. בפנים, הייתי שבורה. הפסקתי להתפלל, לברך, ועוד כל מיני דברים. מרדתי.

התמודדויותנו נתפסתות על-ידינו לא פעם כמגבלות. הן מונעות מאיתנו להיות מי שחלמנו להיות. בגללן אנחנו "פחות". בפוסט הזה אני רוצה לשאול: האומנם כך?

את שכאובה. שמרגישה כמו בבית סוהר. את שרואה את העולם ממשיך כרגיל וכל-כך רוצה להיות חלק, ולא יכולה. דבר אחד אני רוצה שתדעי.