דיכאון זה דבר מפחיד. ואצל מי שכבר עברה את זה פעם אחת, זה מפחיד פי כמה! אבל חשוב לזכור שלא כל דיכאון יתפתח למשהו נוראי. אני לדוגמה, חוויתי התחלה של דיכאון נוסף, שברוך ה' נעצר די מהר. איך זיהיתי שזה חוזר? ומה עשינו כדי שאצליח לחזור לדרך? כל התשובות בפוסט הזה:
לקראת לידה ראשונה
סוף היריון ראשון. לצד ההתרגשות הגדולה, גם הפחדים מתחילים לצוף בעוצמה. מה יהיה בלידה? ומה יהיה אחריה? הרי בתור משהי שחלתה פעם בדיכאון, אני עם סיכון מוגבר לדיכאון אחרי לידה. מה אני יכולה לעשות כדי לנסות לשמור על עצמי? בקורס הכנה ללידה, המדריכה ממליצה על אומגה 3. אני קונה מיד. אבל האם זה יספיק?
החששות הולכים וגוברים ואני מזמינה את בעלי לשיחת תיאום-חירום. אנחנו יוצאים לבית קפה ועורכים פגישת עבודה לכל דבר, עם מחברת וכלי כתיבה. אני מגיעה מצוידת ברשימה כתובה של פחדים ספציפיים ואנחנו עוברים עליהם אחד-אחד, כשאנחנו מנסים לחשוב על מענה ראוי לכל סעיף וסעיף.
השיחה הזאת משמעותית מאד בשבילי. היא מאפשרת לי להגדיר במילים ברורות את מה שמפחיד אותי, לחוש את שיתוף הפעולה של בעלי – ובאופן כללי להיערך באופן מעשי, כמה שניתן, לתקופה הקרובה.
הלידה מגיעה. לידה לא פשוטה ותקופת התאוששות מורכבת. אבל מהר מאד, אני מרגישה שאני עולה על הגל, נהנית מכל רגע עם התינוק המתוק – ומגלה את האושר העצום שבאימהות.
לידה שנייה, לידה שלישית
גם החודשים שאחרי הלידה השנייה עוברים בטוב. המשפחה הולכת ומתרקמת לה, ברוך ה'. אני לומדת לתמרן בין תפעול הבית לטיפול בשני ילדים – ולאחר מכן מוסיפה לג'נגלינג הזה גם חזרה לעבודה. לא שהכל קל, אבל יש תחושה כללית של מסוגלות ושמחה.
אחרי תקופה, מתעורר רצון לעוד ילד. זמן רב עובר והחלום לא מתגשם. ההמתנה הזאת מביאה איתה דאגה ותסכול. ופתאום, הנס קורה – אני בהריון. ההתרגשות רבה מאד. ההיריון עובר בקלות יחסית ואני זוכה ללידה מיוחדת. חודשים ראשונים של חיים עם שלושה ילדים. אני לא בדיוק מבינה איך עושים את זה, אבל ה'היי' על הרחבת המשפחה נותן את הטון…
…עד שמשהו מתחיל להיסדק
פתאום, אני מתחילה להרגיש חנוקה מאד. בלי זמן לעצמי. רצה ממשימה למשימה ומרגישה שאין לי אפשרות להירגע ולהתמלא. אני מאז ומתמיד אדם שזקוק לזמן לבד – ובקונסטלציה החדשה, זה פשוט לא קורה. בבקרים אני מנסה להשלים קצת שעות שינה. מהר מדי, כבר כמעט צהריים ואני צריכה להתארגן (תוך כדי טיפול בתינוק הזעיר), לדאוג לארוחת צהריים מוכנה ולצאת לאסוף את הילדים מהמסגרות.
אני מרגישה בלחץ תמידי. מתוסכלת. אני מנסה לעזור לעצמי ומחפשת טריקים שימתיקו לי את החיים החדשים. כמו לקחת איתי כוס קפה מפנק כשאני בדרך לגן. אבל פעם אחר פעם, הקפה נשפך עלי. במקום לקבל רגע של אוורור, היד שמחזיקה את העגלה מקבלת כווייה מהנוזל החם, המעיל מתלכלך ואני מאבדת רגעים יקרים (בכל זאת, צריכה להגיע לגן בזמן) בניסיון לנגב את הבלגן שנוצר.
המכונה נעצרת
עוברים להם עוד כמה ימים. המכונה מקרטעת יותר ויותר. אני נעשית קצרת רוח. קשה לי בעיקר עם הילדים. אני מרגישה עם אפס סבלנות. אני לא מתמודדת – לא עם המריבות שלהם, לא עם השטויות שהם עושים ואפילו לא עם הבקשות הפשוטות שהם מעלים. אני חשה על סף פיצוץ באופן קבוע. ואני אכן מתפוצצת. עליהם, על בעלי.
אין ברירה, אני מבקשת מבעלי לחזור מוקדם מהעבודה ואני לוקחת שעה לעצמי. זה עוזר לכמה שעות ובזכות ההפסקה הזאת, אני שורדת את הערב. אבל למחרת, הכל חוזר על עצמו. בשנייה שאני אוספת את הילדים, אני שוב מרגישה שאין לי מרווח נשימה ושהמפלצת שבתוכי משתוללת בצורה מפחידה. שוב מתקשרת לבעלי והוא שוב חוזר מוקדם. אבל זה כמו פלסטר. אני לא מצליחה להתאפס בצורה אמתית והמפגשים עם הילדים הופכים לפחות ופחות נסבלים ככל שהימים עוברים. אני בורחת לבחוץ, לבית קפה. וכשזה לא מספיק, אני מתחילה גם לברוח לחדר, למיטה…
החלום הופך במהירות מבהילה – לסיוט. הדימוי העצמי צונח לרצפה. איזו מן אמא אני? מה חשבתי לעצמי כשדמיינתי שאני יכולה להיות אמא לשלושה? איך שכחתי מהיכן אני באה? איך העזתי להדחיק את העובדה שאני אדם לא יציב נפשית? והנה, עכשיו הילדים האלה כאן – ואימא שלהם לא מסוגלת לטפל בהם!
אני לא מסוגלת להיות איתם כי אני ככל הנראה שוב… בדיכאון. הדבר שחששתי ממנו כל השנים קורה לי. המחשבה הזאת מבעיטה ומטלטלת אותי בחוזקה. אני מרגישה איך הקרקע נשמטת מתחת לרגליי. בפעם האחרונה שהייתי בדיכאון, הגעתי למקומות הכי חשוכים שיש ואני יודעת כמה דיכאון הוא דבר קטלני.
רק שאז, בפעם הראשונה שזה קרה לי, עוד לא הייתי אמא… עכשיו שיש לי ילדים, אני כל הזמן חושבת על כמה המצב שלי בטח פוגע בבריאות הנפשית שלהם. זהו מעגל קסמים של מחשבות מחלישות ומשתקות:
אני בדיכאון >> אני מייצרת שריטות לילדים שלי >> זהו, החיים שלי ושלהם נהרסו >> אני נופלת עוד ועוד אל תוך תהומות הדיכאון.
יוצאים לפעולה
אני משתפת את בעלי שאני חושבת שהדיכאון חזר. הוא יכול רק להסכים. אני יוצרת קשר עם הפסיכולוגית שטיפלה בי בעבר ואנחנו קובעים פגישה משולשת – היא, בעלי ואני. בעצם, זאת פגישה מרובעת. כי גם התינוקי מצטרף 🙂
אנחנו מתארים לה את מה שעובר עלי והיא מאשרת את החשש שלנו: יש כאן התחלה של דיכאון אחרי לידה. כעת, השאלה הגדולה היא – מה עושים? אני חוזרת לטיפול, זה ברור. ומה עוד?
הפסיכולוגית שלי מציעה שאבקש מהפסיכיאטר מרשם לכדורים. אני לא ששה ללכת על זה כי אני לא חושבת שהתרופות עזרו לי בפעם הקודמת. אז היא שולפת קלף חדש – ספורט! היא מסבירה לי שמחקרים מוכיחים שבהמון מקרים פעילות גופנית יכולה להועיל כמו תרופה נוגדת דיכאון. רק שיש בעיה קטנה-מהותית… בדיכאון הרבה פעמים אין כוח לעשות ספורט!
אבל בתוכי אני מרגישה שאני מסוגלת לעמוד בזה. בנקודה הזאת, כשאני בתחילתו של דיכאון חדש, אני מבינה שההגה יכול לחזור לידיים שלי. שאם אצליח להתמיד בפעילות גופנית, יש סיכוי טוב שאני אוכל להחלים, בלי להידרדר לכל תסריטי האימה שאני מריצה בראש בתקופה האחרונה. מה גם שבעלי איתי, מגויס ומוכן לתת לי זריקות עידוד למקרים שלא אצליח למצוא את הכוח לנעול את נעלי הספורט שלי.
אנחנו יוצאים מהפגישה הזאת עם עוד שתי מסקנות
המטפלת מנסה לברר אם, בנוסף ללידה עצמה, היה עוד טריגר שקדם להופעת תסמיני הדיכאון. אנחנו חושבים קצת ופתאום, בינגו! אנחנו מתכננים מעבר דירה. על הנייר, הסיבות שלנו מעולות. בפועל, אני מרגישה מאד לא שלמה עם עזיבת אזור המגורים שלנו לטובת האזור החדש. בעקבות הגילוי הזה, אנחנו עושים עוד קצת שיעורי בית ומצליחים לשים את האצבע על מה שלא מתאים לנו במקום החדש. אנחנו מחזל"שים ומחליטים להישאר בבית שלנו. תחושת הקלה. השלווה מתחילה לחזור אלי.
ועוד משהו עולה באותה השיחה – הצורך שלי בזמנים רק לעצמי, בלי ילדים ובלי משימות לעבודה או לבית. אנחנו מבינים שאצלי, זהו צורך מאד בסיסי. כל-כך בסיסי שכשהוא לא מסופק, אני יוצאת מאיזון. אנחנו מחליטים למצוא פתרון כדי שאוכל לקבל את המנוחה הזאת באופן יומי. אני פונה לבחורה מקסימה שבדיוק בין שתי עבודות, ומבקשת ממנה לאסוף כמה פעמים בשבוע את הילדים בשבילי. בשאר הימים, אני מחכה שבעלי יחזור מהעבודה ואז יוצאת לשעה לעצמי. זה עובד. הזמנים האלה מטעינים אותי ואני חוזרת הביתה עם הכוחות שאני צריכה להמשך היום.
אחרית דבר
זאת הייתה אפיזודה קצרה. כמה שבועות של עולם שמסתחרר לו, של חוסר אונים משתק ושל פחד גדול. הירידה אמנם החלה, אבל כבר היינו למודי ניסיון, וב"ה הצלחנו לעצור אותה בזמן. על מנת להתגבר על הרגרסיה הזאת, השקענו לא מעט. חזרתי לטיפול, עזבנו תכניות, התחלתי לעשות ספורט ובנינו לו"ז מותאם לצרכים שלי. זה דרש חשיבה מחוץ לקופסה וארגון מחדש של סדרי העדיפויות שלנו. אבל זה היה שווה. ב"ה חזרתי לעצמי, לילדים ולבית.
קיבלת מהפוסט הזה עידוד או כיוונים שעזרו לך? השאירי לי תגובה למטה! התגובות משמחות אותי מאד – והן גם מאפשרות לבלוג להגיע לכמה שיותר נשים שזקוקות לתכנים כאלה ❤️
נב1: למי שתוהה כמה זמן המשכתי עם הספורט ועם הפסקות ההתרעננות היומיות – זה חלק מהשגרה שלי עד היום! ההרגלים האלה עד כדי כך חשובים לי שכתבתי עליהם פוסט מיוחד, אותו אתן יכולות לקרוא כאן.
נב2: הדיכאון הקצר שסיפרתי עליו פה היה קשור מאד לתחושה של עומס-יתר. בפוסט הזה אני מרחיבה על הקשר בין עומס גדול מדי – להתפרצות של דיכאון, ואני גם מספרת על הכלים שעוזרים לי לשמור על עצמי.
נב3: זכיתי להחלים מדיכאון אחרי לידה. אבל איך זה להיות אמא כשיש סיפור של דיכאון ברקע? מה עושים מול הרגרסיות שתוקפות פה ושם? ואיך מתמודדים עם הפחד לצלק את הילדים?
ןןאן! מדהים!! תודה ששיתפת!
זה נותן הרבה כוח!
את ממש השראה!!!!
הי עוקבת יקרה!
תודה רבה שעצרת והגבת לפוסט שלי! זה משמח ומחזק בשבילי לראות שהוא דיבר אלייך ושמצאת בו מקור לכוח ❤️❤️
תבורכי!
וואו כל מילה נוספת מיותרת… בתור מתמודדת ..עשה לי טוב השיתוף תבורכי
הי מתמודדת יקרה!
תודה גדולה שלקחת את הזמן לשלוח לי את התגובה הזאת, היא הייתה לי ממש משמעותית!!
אני מאחלת לך מכל הלב שבקרוב יבואו עלייך ימים טובים ושלווים יותר – ושתזכי לראות במהרה איך החושך הגדול נהפך לאור אינסוף ❤️
ועד אז, שולחת המון כוחות ותמיכה!!!